ת"א 4130-11-14

תקציר

המחלוקת היא האם התובע, שטען כי סייע לנתבע להשיג מימון לפרויקט נדל"ן, זכאי לעמלה על בסיס הסכם בין הצדדים. התובע טען כי ההסכם מזכה אותו בעמלה עבור כל סבב גיוס שביצע, ואילו הנתבע טען כי העמלה מגיעה רק אם עסקה ספציפית - רכישת מלון - הושלמה בתוך פרק זמן מסוים, מה שלא קרה. בית המשפט פירש את ההסכם בהתחשב בכוונת הצדדים, בהתנהלותם לאחר כריתת ההסכם ובתכליתה המסחרית של ההתקשרות. נמצא כי ההסכם נועד לגייס כספים לעסקה ספציפית, רכישת חלקה של אלקטרה במלון. מאחר שהדבר לא קרה עקב סירובה של אלקטרה למכור, לא קמה זכאותה של התובעת לעמלה. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי פרשנותה של התובעת להסכם הייתה חלשה, שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות הצדדים ומכתבי הדרישה שנשלחו באותה עת. עוד עולה מהראיות כי סבבי הגיוס לא הושלמו, והאישורים שהתקבלו היו ראשוניים בלבד ובכפוף לתנאים רבים שלא התקיימו. לחילופין, גם אם הושג מימון, הוא לא נוצל בשל גורמים שאינם בשליטת הנתבע, כגון סירוב בנק דיסקונט להסיר עיקול ואי הסכמה על תנאים עם בנק הפועלים. הנתבע לא חויב אפוא בתשלום עמלה. התביעה נדחתה, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.