הפ"ב 18098-10-11

תקציר

המבקש, דוידסון והמשיב, כרמל, חתמו בעבר על שטר בוררות המסמיך את בית הדין הדתי בד"ץ לדון בכל מחלוקת ביניהם. בעקבות מחלוקת פתחה כרמל בבוררות בנוגע לחובו של דוידסון כלפיו. דוידסון טען כי חתם על שטר הבוררות תחת לחץ ולכן הליך הבוררות כולו אינו תקף. עוד טען כי בית הדין הדתי היה מוטה בשל קשריו העסקיים עם כרמל, חרג מסמכותו ולא ניתנה לו הזדמנות נאותה להציג את טענותיו וראיותיו. דוידסון ביקש לבטל את פסק הבוררות. בית המשפט דחה את טענותיו של דוידסון אחת לאחת. ראשית, נמצא כי דוידסון לא הוכיח כי חתימתו על שטר הבוררות הושגה תחת לחץ, וממילא לא ניסה לבטל את שטר הבוררות לפני תחילת הבוררות. לפיכך, קבע בית המשפט כי שטר הבוררות נותר מחייב. שנית, בית המשפט מצא כי שופטי בית הדין הדתי מונו כדין וטענתו של דוידסון בדבר הטייתם בשל קשריהם העסקיים עם כרמל לא הוכחה ובוטלה. שלישית, בית המשפט קבע כי לבית הדין הדתי סמכות להכריע בסוגיות של חוב ושכירות שכן עניינים אלה נכללו בהסכם הבוררות. רביעית, בית המשפט קבע כי זכותו של דוידסון לטעון את טענותיו ולהציג ראיות לא נפגעה. בית הדין הדתי ערך גילוי מסמכים, זימן את דוידסון לדיונים ונתן לו הזדמנויות להציג את טענותיו באמצעות עדים, אך דוידסון בזבז את ההזדמנויות הללו. בית המשפט דחה גם את טענותיו של דוידסון כי בית הדין הדתי קיים דיונים ללא נוכחותו שלא כדין, וכי השופטים ישנו או קראו במהלך הדיונים. בית המשפט הדגיש כי התנהגות השופטים לא היוותה פגיעה משמעותית בצדק הטבעי. לבסוף, מצא בית המשפט כי פסק הבוררות אכן נחתם על ידי השופטים, כנדרש בחוק, והיעדר חתימות על העותק שנשלח לצדדים אינו פוסל את פסק הבוררות. לסיכום, בית המשפט פסק לטובת כרמל, והורה לדוידסון לשלם לכרמל שכר טרחה בסך 75 אלף שקל, בגין העלאת טענות מיותרות וחסרות תוחלת.