דב"ע נה/23 - 01

תקציר

בעניין הביטוח הלאומי וקביעת גמלת ניידות לאנשים עם מוגבלות בניידות, התייחס בית המשפט לשאלה האם לוועדת ערר יש סמכות לשנות דרגת נכות שנקבעה על ידי ועדה רפואית קודמת, במיוחד כאשר לא חל שינוי במצבו הרפואי של התובע. לב העניין היה פרשנות הסכם ניידות והאם הוועדות יכולות להפעיל שיקול דעת לקבוע דרגת נכות על סמך סעיף מותאם ברשימת הליקויים כאשר לא התקיימו קריטריונים מדויקים. מבחינה היסטורית, ועדות רפואיות נהגו לעיתים להתאים את דירוג הנכות כך שיתאים לליקויים תפקודיים, נוהג הנתמך על ידי תקדים קיים ובדרך כלל אינו שנוי במחלוקת על ידי המוסד לביטוח לאומי. המקרה נסב במיוחד סביב החלטות של ועדות משנת 1976, שם נקבעה דרגת נכות, ובשנת 1981, שם ניסתה ועדת הערר להפוך החלטה זו בשל טעויות, אך מאוחר יותר אושרה על ידי פסיקת בית המשפט שאישרה את החלטת הוועדה המקורית בנימוק שלא חל שיפור ניכר במצבו הבריאותי של התובע. בג"ץ ובתי דין אחרים הדגישו כי כל חריגה מקביעות קודמות של הוועדה דורשת סיבות תקפות, כגון שינוי בריאותי או טעות ברורה בהחלטה הקודמת. הסכם גמלת ניידות, שפורש על פי עקרונות דיני החוזים הציבוריים, נקבע כי הוא מחייב הפעלה סבירה של שיקול דעת, המבטיח הטבות המתיישבות עם ליקויים תפקודיים תוך שמירה על הגינות על פי החוק. פסק הדין אישר בסופו של דבר את פסק הדין משנת 1981, וחזר על כך שהחלטות קודמות עומדות בעינן אם המצב הרפואי נותר ללא שינוי, ובכך תומך בזכאותו של המשיב לגמלת ניידות לפי הסעיף המתוקן, ודחה את הערעור והורה למערערת לכסות הוצאות משפט.