ע"פ 5207/00

תקציר

פסק הדין דן בהוראות סעיף 45 לפקודת הראיות, המאפשר לשר לאשר ראיה מסוימת כחסויה בטענה שגילויה עלול לפגוע בעניין ציבורי חשוב. עוד מתווה הסעיף הליך להגשת עתירה לבית המשפט לגילוי ראיות כאלה אם הדבר דרוש לשם צדק. לאחר מכן על בית המשפט לאזן בין הנזק שבגילוי הראיות לבין הצורך במשפט הוגן, תוך הערכת הערך הראייתי של הראיה הנדונה. פסק הדין מבהיר את ההליך לחשיפת שני סוגי ראיות: ראיות חסויות שנשמעו במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות, וראיות פתוחות המוצגות בפני בית המשפט. היא קובעת כי חשיפת בית המשפט לראיות כאלה, לרבות ראיות חסויות ותומכות אחרות, אינה מצדיקה אוטומטית את פסילתן, שכן בית המשפט מחויב לעיין בהן. על המערער לספק הצדקה נוספת לחוסר משוא הפנים הנטען של בית המשפט, דבר שלא נעשה במקרה זה. באשר למקרה הספציפי הנדון, חשיפתו של בית המשפט לראיות חסויות וגלויות, וקביעתו כי הראיות הפתוחות נראות מספיקות להרשעה, אינן מהוות עילה לפסילה. הראיות המדוברות היו קבילות והיו מוצגות בכל מקרה. דברי בית המשפט היו הערכות ראשוניות בלבד, והשופט לא ראה את הראיות עצמן ולא שמע את העדים. בגזר הדין מודגש כי ההליך השיפוטי כולל אפשרויות לחקירה נגדית ולהצגת ראיות הנאשם, שטרם הגיעו. בית המשפט הבטיח כי ייגש אליהם בראש פתוח. לפיכך, לא הייתה סיבה לחשוד כי בית המשפט דן מראש בתיק. מטעמים אלה נדחתה העתירה לפסול את בית המשפט.