ת"א 2137-01-19

תקציר

בית המשפט מצא כי התובע, מתווך, לא היה זכאי לדמי תיווך בקשר עם רכישת דירה על ידי הנתבע. התובע לא הוכיח כי הוא היה הגורם היעיל שהוביל את הנתבע ואת בעל הדירה להתקשר בהסכם מחייב. מהראיות עולה כי פעילותה של התובעת בחודש נובמבר 2014 לא הניבה תוצאות מעשיות, והסבירות לתוצאות אלה הייתה אפסית שכן לבעלי הדירות לא הייתה כל כוונה למכור את הדירה בתוך ששת החודשים כפי שביקשה הנתבעת לצורכי מס. בית המשפט מצא כי היו שני שלבים נפרדים במשא ומתן, כאשר נתק של למעלה משנה וחצי ביניהם, ניתק את הקשר הסיבתי. זאת ועוד, תנאי ההסכם הסופי, לרבות מחיר הרכישה, היו שונים מהותית מההצעה המקורית, ועוצמת פעילותה של התובעת הייתה מוגבלת. מעשיו של הנתבע לא הפרו את חובת תום הלב, שכן בית המשפט לא סבר כי הנתבע התכוון לעקוף את התובע. במקום זאת, החלטת בעלי הדירות לפרסם את הדירה בפומבי הביאה את הנתבע לחדש את המשא ומתן לאחר שהשלב הראשון הופסק. בהתחשב בכך שהתובע לא היה הגורם היעיל להסכם, הנתבע לא היה חייב בתשלום דמי תיווך. לבסוף, בית המשפט הורה לתובע לשלם את הוצאות הנתבע בסכום סמלי של 4,500 ₪.