ע"א 212/62

תקציר

המקרה שבפני בית המשפט העליון הוא סכסוך מקרקעין בין הבעלים הרשומים של חלקת קרקע קטנה בתל אביב הגובלת במקרקעין של משה אפשטיין (המשיב) ומשה סטרכילביץ ואח' (המערערים). המערערים הגישו עתירה להוצאת ידי המשיבים מהמבנה שעל אדמתם וביקשו את הריסתו והחזרת החזקה בו. המשיבים הכחישו להגנתם את הטענות וטענו מנגד כי המבנה הוקם לפני שנת 1939 והם רכשו זכויות שוות בקרקע. הם גם עתרו להתיישנות, שיהוי והשתק. בית משפט קמא מצא כי המבנה מעולם לא נהרס והמשיבים עשו שימוש רצוף במקרקעי המערערים מאז שנת 1932. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט העליון הייתה האם יכולים המשיבים להעלות הגנת התיישנות מפני טענת המערערים. בית המשפט קבע, כי החזקת המשיבים במקרקעין אינה מהווה "חזקה נוגדת", שכן היא אינה נובעת מהסכם כלשהו המכיר בבעלות המערערים. זאת ועוד, בית המשפט פירש את חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, כמחייב התחשבות רק בחזקתו של המחזיק הנוכחי, משה פלוטניצקי, ולא בקודמו לצורך חישוב תקופת ההתיישנות. מאחר שהחלה החזקתו של פלוטניצקי בשנת 1945, מצא בית המשפט כי תביעת המערערים אינה חוסה תחת חוק ההתיישנות. בית המשפט העליון קיבל אפוא את הערעור, דחה את החלטות הערכאות הנמוכות יותר, והורה למשיבים לפנות את מקרקעי המערערים. כן חויבו המשיבים לשלם למערערים הוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 1,000 ש"ח.