עב"ל 44185-03-14

תקציר

שני ערעורים אלה נובעים מפסק דין של בית המשפט המחוזי שדחה את תביעתו של שלמה שמואל לפיצויי פגיעה בעבודה מהמוסד לביטוח לאומי (המכון), ופסק לטובת זכותו של המוסד לגבות דמי ביטוח ממר שמואל. בערעורו של מר שמואל נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את תביעתו לפיצויי פגיעה בעקבות תאונה בדצמבר 2011, בקובעו כי הוא היה עובד שכיר של חברתו באותה עת וכי ההכרה הקודמת של המכון במעמדו כעובד ותשלום פיצויי פגיעה בגין תאונה קודמת באוגוסט 2011, צריך לקבוע את מעמדו גם לגבי התקרית בדצמבר. המכון, מצדו, ערער על החלטת בית המשפט המחוזי המונעת ממנו לגבות ממר שמואל דמי ביטוח משנת 1999, בשל התיישנות. המכון דרש תשלום בשנת 2012 ופתח בהליכי גבייה, אך בית המשפט המחוזי פסק לטובת מר שמואל, הגביל את החוב הנתבע על ידי המכון לסכום שלא חל עליו חוק ההתיישנות - כ-3,600 ₪, והורה על הסרת השעבוד על רכבו של מר שמואל. בית הדין לערעורים דחה את ערעורו של מר שמואל, ואישר את קביעת בית המשפט המחוזי כי הוא לא היה עובד החברה שלו בדצמבר 2011, ולכן אינו זכאי לפיצויי פגיעה. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, שהתבססו על עדותו וראיותיו של מר שמואל עצמו. בנוסף, בית המשפט לערעורים קיבל חלקית את ערעור המכון, ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין תקופת ההתיישנות והתיר למוסד לפעול לגביית מלוא חוב פרמיית הביטוח. עם זאת, בית המשפט קבע כי יש להחזיר את עניינו של מר שמואל לבית המשפט המחוזי לבחינה נוספת האם היה שיהוי מינהלי מצד המכון בפתיחת הליכי גבייה, אשר עשוי למנוע ממנו לגבות את החוב, כולו או חלקו. החלטה זו מביאה בחשבון את הנזק הראייתי שנגרם למר שמואל עקב חלוף הזמן ואובדן המסמכים הרלוונטיים, ומאזנת בין האינטרסים שלו לבין אלה של הציבור. בפסק הדין הודגש כי זכותו של המוסד לגבות את דמי הביטוח נבדלת מתקופת ההתיישנות ותלויה בפרטיו של כל מקרה.