ע"א 220/54

תקציר

פסק הדין עוסק בתיק הפרת חוזה שכירות משנת 1950. המשכיר, המערער שמואל חננוביץ, תבע את השוכרים יעקב לוינהרץ (המשיב מס' 1), משולם נאור (המשיב מס' 2) ואברהם רוזנבאום (המשיב מס' 3) בגין הפרת הסכם שכירות לחנות. חוזה השכירות קבע כי השוכרים לא יוכלו לסבלט את החנות או להעביר את חוזה השכירות ללא הסכמת המשכיר. עוד נקבע כי אם תוקם שותפות, עליה לכלול רק את הדיירים. המערערת טענה כי המשיבים 1 ו-2 הפרו את ההסכם בכך שהעבירו את זכות השימוש בחכירה לשותפות שכללה את המשיבה 3, ובכך רישמו את השותפות, שהייתה ישות משפטית נפרדת. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בתל אביב פסקו שניהם לטובת המשיבים, וטענו כי השותפות אינה מהווה העברת זכות השימוש בנכס. עם זאת, ממלא מקום נשיא בית הדין, חשין, הסכים עם המערערת כי המשיבים הפרו את החוזה. חשין טען כי השותפות רכשה זכויות בחכירה, כלומר אפשרות להשתמש בחנות לצרכיה. עם זאת, ההפרה הנטענת על ידי המערערת בדבר העברת החכירה למשיבה 3 לא הוכחה. זאת ועוד, הסכימו בתי המשפט כי המשיבים הפרו את החוזה בכך שכללו את המשיב 3 בשותפות. השאלה הייתה האם הפרה זו מצדיקה פינוי. רוב השופטים סברו כי יש להעניק סעד הוגן למשיבים, ואילו המיעוט חלק על כך. עם זאת, מאחר שחוק הגנת הדייר, התשט"ו-1955, נחקק לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, החליט ממלא מקום הנשיא כי על בית משפט השלום לשקול מחדש את המקרה לאור חוק חדש זה, המקנה לבתי המשפט שיקול דעת רב יותר בענייני פינוי. פסק הדין מדגיש את לשונו הרחבה של החוק משנת 1955, המאפשר לבתי המשפט לסרב לפסקי דין לפינוי אם לדעתם אינם צודקים. כמו כן, הוא דן באבולוציה של חוקי הפינוי ובמושג החדש של "צדק" שהציג המחוקק הישראלי. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לבחון את העניין מחדש על ידי בית משפט השלום כדי לקבוע האם הנסיבות מצדיקות פינוי, בהתחשב בנוף המשפטי החדש. לפיכך התקבל הערעור, והתיק הוחזר לערכאה נמוכה יותר לדיון מחודש.