ע"מ 26687-01-14

תקציר

חמישה ערעורים הוגשו על שומות המס שהוציאו המשיבים למערערים, בדרישה לתשלומי מס נוספים בדמות היטל על העסקת עובדים זרים. מדובר במבקשי מקלט שהסתננו לישראל מיבשת אפריקה. המערערים, שהיו בעלי בתי מלון באילת ובים המלח, העסיקו עובדים אלה בפרקי זמן שונים מבלי לקבל היתרי עבודה לפי חוק עובדים זרים. במקום זאת, קיבלו העובדים היתרי שהייה זמניים בישראל. השאלה המרכזית במקרה דנן הייתה האם על המערערים לשלם את ההיטל על העסקת עובדים זרים, וכן את הקנסות והריבית הנלווים, כפי שדרשו המשיבים. בית המשפט קבע כי מבקשי המקלט עונים להגדרת "עובדים זרים" בחוק עובדים זרים, ולפיכך חויבו המערערים בתשלום ההיטל. הגדרת "עובד זר" בחוק עובדים זרים נמצאה ישימה, ולא מבחן התושבות הקבוע בפקודת מס הכנסה, שכן החוק קבע במפורש כי יש לפרש את המונח לפי חוק עובדים זרים אלא אם צוין אחרת. העובדים, שנכנסו לישראל שלא כחוק והחזיקו ברישיון לישיבת ארעי, לא יכלו להיחשב תושבים לפי חוק עובדים זרים. בנוסף, תכליתו של ההיטל – להרתיע העסקת עובדים זרים ולעודד העסקת תושבי ישראל – תמכה בפרשנות זו. בית המשפט דחה את טענות המערערים בדבר הבטחות שלטוניות וחובת תום לב, כמו גם את ניסיונותיהם לייחס לעובדים מעמד של "מעין פליט". המערערים לא הביאו ראיות להתחייבויות כלשהן של המדינה בנוגע לפטורים ממס, והימנעותה של המדינה מטיפול מהיר בבקשות מבקשי המקלט לא הצדיקה לפטור את המערערים מתשלום ההיטל. זאת ועוד, בית המשפט לא קיבל את טענות המערערים כי תכליות חוק ההיטל לא התגשמו בעניינם של מבקשי מקלט, או כי גביית ההיטל לא נלקחה בחשבון בתקציב המדינה. לשונו הברורה של החוק ומטרותיו הביאו את בית המשפט למסקנה כי ההיטל חל על כל עובד שאינו תושב ישראל, אלא אם כן ניתן לו פטור מפורש. בסופו של דבר, בית המשפט לא מצא פגם בהחלטות המשיבים או בשומותיהם, והערעורים נדחו. המערערים חויבו במשותף לשלם למשיבים הוצאות בסך 150,000 ₪.