ע"א 7137/15

תקציר

על בית המשפט הוטל לקבוע כיצד לחשב את הפיצוי המגיע למערערת לפי סעיף 13 לפקודה, ובפרט האם ללכת בשיטת הלכת הייטנר או בגישה אחרת כפי שהחליט בית המשפט המחוזי. בפרשת הייטנר, הסוגיה הייחודית הייתה כיצד להעריך את דמי החכירה של קרקע מופקעת שיש בה פער בין השימוש הפוטנציאלי לשימוש המיידי. בית המשפט קבע בעבר כי הפיצוי צריך להתבסס על דמי שכירות רעיוניים, המשקפים את ערכה המשתנה של הקרקע מדי שנה בהתאם לייעודה. עם זאת, במקרה הנוכחי, לא היה פער כזה בין שימוש פוטנציאלי לשימוש בפועל, שכן הקרקע המדוברת שימשה כמחצבה. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי הן דמי השכירות הרעיוניים והן דמי השכירות הקונקרטיים צריכים להתיישר בהקשר זה, הבחנה המצדיקה את החלטת בית המשפט המחוזי לסטות משיטת הייטנר. במהלך המשפט הוצגו שתי שיטות הערכת שווי: האחת של פרמינגר, המציעה 6% מערך הקרקע שעולה מדי שנה, והשנייה של רוגובין, המציעה 2.5% בהתבסס על ירידה בהכנסות ממחצבים. בית המשפט המחוזי העדיף את גישתו של רוגובין, ומצא את שיטתו של פרמינגר לניפוח פוטנציאלי של הפיצויים. ערכאת הערעור תמכה בהחלטה זו, תוך שימת דגש שיפוטי על הערכת מהימנותו של בית משפט קמא. משכך, נדחה הערעור, תוך שהוא מקבל את תחולתו של בית המשפט המחוזי על חישובו של רוגובין, והמערער חויב לשלם הוצאות בסך 20,000 ₪. השופט א' פוגלמן והמשנה לנשיא א' רובינשטיין הסכימו ואישרו כי חרף שיקולים ראשוניים להקלה כלפי המערער, הרציונל שניתן מבסס את שלמות ההחלטה.