ת"א 2212/06

תקציר

פסק דין זה דן בתביעה שהגישו הוריו של נער בשם א', שניסה להתאבד, נגד משטרת ישראל, רשת בתי הספר עמל ומשרד החינוך. בתביעה נטען כי רשלנות הנתבעים הובילה לניסיון ההתאבדות של א'. השאלה הראשונה להכרעה הייתה האם קיימת חובת זהירות מושגית מצד הנתבעים כלפי התובעים, עליה השיב בית המשפט בחיוב. חובה זו קיימת בין המשטרה לבין האנשים שבמשמורתה, מורים ותלמידיהם, לבין משרד החינוך והתלמידים. השאלה הקריטית יותר הייתה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, שמשמעותה הייתה שהנתבעים יכלו לצפות את הנזק שהתרחש. לגבי משטרת ישראל, היו לא' שני מפגשים עם החוק. הראשון בגין נהיגה באופנוע גנוב, והשני בגין חשד לגניבת אופנוע אחר. בית המשפט קבע כי השוטרים המעורבים לא גילו כל סימני רשלנות בטיפול בעניינו של א' וכי לא הייתה להם כל דרך לדעת או לצפות מראש את ניסיון ההתאבדות של א'. גם לגבי רשת בתי הספר עמל ומשרד החינוך קבע בית המשפט כי הם לא הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית שלהם. היעדרותו של א' מבית הספר, הירידה בציונים ובעיות השילוב החברתי טופלו באופן סביר על ידי צוות בית הספר. התנהלות הצוות הייתה סבירה גם ביחס לחוסר מעורבותם של הוריו של א' והסתבכויותיו הפליליות. בית המשפט קבע כי ניסיון ההתאבדות של א' היה בלתי צפוי וכי אין קשר סיבתי בין התנהגות הנאשמים לבין הנזק שאירע. עוד טענו התובעים כי יש להחיל את עקרון ה-res ipsa loquitur ולהעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעים. בית המשפט דחה טענה זו, בקובעו כי בידי התובעים כל המידע על הנסיבות שהובילו לאירוע וכי האירוע עולה בקנה אחד עם התנהלותם הסבירה של הנתבעים יותר מאשר עם רשלנות. בנוסף, התביעה בגין הפרת חובה חקוקה נדחתה, שכן בית המשפט לא מצא כל ראיה לכך שמי מהנתבעים הפר את חובותיהם החקוקות, וממילא לא היה קשר סיבתי בין הפרה נטענת כלשהי לבין הנזק שנגרם להם. לבסוף, דחה בית המשפט טענות נוספות שהעלו הנתבעים, לרבות תקופת ההתיישנות והשיהוי בהגשת התביעה, וקבע כי אין צורך לדון בסוגיית הנזקים. משכך, דחה בית המשפט את התביעה ודחה גם את הודעת הצד השלישי שהופנתה לשניים מהתובעים. כל צד יישא בהוצאות המשפטיות שלו.