ע"א 184/80

תקציר

פסק הדין מתייחס לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והאם שר המשפטים חרג מסמכותו בהתקנת תקנות מסוימות. באופן ספציפי, השאלה נסובה סביב סעיף 4(ב) לחוק, המסמיך את השר לקבוע תקנות לחישוב פיצויים בגין נזק לא ממוני כתוצאה מתאונות דרכים. בית המשפט העליון קבע כי סמכותו של השר בעניין זה הופעלה כראוי. בית המשפט הסביר כי יש לפרש את המונח "מבחנים לחישוב" כפי שהוא משמש בחוק כקביעת אמות מידה או מדדים להבחנה בין סוגים שונים של נפגעים. מכאן, שקביעת אחוז מסכום יסוד משתנה מהווה אמצעי חישוב ונתונה לשיקול דעתו של השר. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי אין לפסול בקלות חקיקת משנה מטעמים של חוסר סבירות, במיוחד כאשר היא מאושרת על ידי ועדה של הכנסת. אלא אם כן יש סטייה משמעותית מהחוק המסמיך או חוסר סבירות קיצוני, על בתי המשפט לכבד את כוונת המחוקק. במקרה זה, תקנה 4, הקובעת את הפיצוי המגיע לעיזבון של נפגע שנפטר כאחוז קבוע מסכום מקסימלי, מתיישבת עם כוונת המחוקק ואינה מהווה חריגה מסמכות. פרשנות הוראות החוק אין משמעה כי על השר למצות את סמכויותיו או ליצור חישובים מתמטיים מורכבים. בנוסף, נשמרה סבירותה של תקנה 4, המשתלבת במגמת החקיקה של סטנדרטיזציה בסכומי הפיצויים בגין נזק לא ממוני. השופט שמגר, יחד עם השופטים אלון ולוין, דחה את הערעור, אישר את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר והורה למערערים לכסות את הוצאות המשיב.