עמ"ש 52148-10-19

תקציר

פסק הדין דן בערעור אזרחי על מחלוקת על פרשנות צוואה וחלוקת רכוש בירושה. המערער טען, כי החלטת בית משפט קמא לדחות את תביעתו לפיטורי המשיבים, אחיו, אינה נכונה. עם זאת, השופט מצא כי פסק דינו של בית משפט קמא היה מנומק היטב, מבוסס על ראיות מוצקות, ועולה בקנה אחד עם החוקים החלים. לפיכך הציעה השופטת לדחות את הערעור. השופט הדגיש את העיקרון לפיו לאדם יש את החופש לקבוע את חלוקת עזבונו לאחר מותו, וצוואות משקפות כוונה זו. במקרה זה, בית משפט קמא בחן בדקדקנות את הצוואה והגיע למסקנה כי ההורים התכוונו שעזבונם יחולק בין שלושת ילדיהם. השופט הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי טענותיו של המערער בערעור על הצוואה אינן רלוונטיות, מה גם שהוא רשם בעבר את זכויותיו על בסיס הצוואה עצמה. השופט התייחס לטענת המערער כי רצונם של ההורים כי יפצה את אחיו היה "משאלת לב", אך מצא כי לשון הצוואה והתנהלותו של המערער עצמו, לרבות מכתב המכיר בזכויות אחיו, תומכים במסקנתו של בית משפט קמא. השופט דחה גם את טענת המערער כי לא ניתן לחלק את העיזבון כמפורט בצוואה, והדגיש כי חוסר היכולת לבצע הוראות מסוימות אינו שולל אותן וכי הצדדים עדיין כבולים להן. השופט אישר את החלטת בית משפט קמא לקבל תצהיר מהמשיב, למרות שלא נחקר בחקירה נגדית מסיבות בריאותיות, שכן מדובר בהחלטה פרוצדורלית שבשיקול דעתו של בית המשפט. בנוסף, הסכימה השופטת עם נימוקיו של בית משפט קמא לקבלת מסמך חתום על ידי המערער, המכיר בזכויות המשיב על פי הצוואה, חרף הכחשתו לחתום עליה. זאת ועוד, השופטת ציינה כי גם אם בית המשפט לא היה דן במסמך זה, היו די ראיות אחרות, לרבות התכתבויות ותשלומים של המערערת, התומכות במסקנתו של בית משפט קמא בדבר רצון ההורים והסדר משפחתי. השופט דחה גם את בקשת המערער להריסת בית אחיו, וציין כי המערער היה מודע לחריגות כלשהן מהיתר הבנייה לפני כמעט שלושה עשורים, אך לא פעל בתום לב בכך שעיכב את בקשתו. השופט ציין כי כל בנייה בלתי חוקית צריכה להיות מטופלת על ידי רשויות התכנון וכי אין מקום לתביעת המערער להריסה כתרופה. ראיות נוספות שביקש המערער נדחו אף הן, שכן לא נמצא בהן כדי לשנות את פסק דינו המנומק היטב של בית משפט קמא. לבסוף הציע השופט לדחות את הערעור, לפסוק למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, ואישר לפרסם את פסק הדין ללא שמות או פרטים מזהים.