ת"פ 36777-07-14

תקציר

הנאשם היה מעורב עם המתלוננת בסכסוך על מקום חניה, שבעקבותיו נגרמו למתלוננת חבלה קשה ברגלה. השופט זיכה את הנאשם מהאישומים של חבלה בנסיבות מחמירות בכוונה מחמירה ונטישה לאחר פגיעה. השופט הרשיע את הנאשם בכך שאיים על המתלונן ופעל בפזיזות וברשלנות שגרמו לפגיעה. השופט מצא כי איומו של הנאשם על המתלוננת – לזוז או להיפגע – נועד להפחיד או להקניט אותה ולכן מהווה איום פלילי. עם זאת, השופט קבע כי לנאשם לא הייתה הכוונה הנדרשת לעבירת החבלה המחמירה. תחת זאת, הרשיע השופט את הנאשם בעבירה הפחותה של פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין, שכן היה על הנאשם לצפות שהמתלונן ייפגע בעת שעמד ליד רכבו. כמו כן, השופט קבע כי מעשיו של הנאשם אינם מהווים נטישה לאחר פציעה כהגדרתה בסעיף 64א לפקודת התעבורה. השופט הדגיש כי נסיבות האירוע ומעשיו של הנאשם אינם עולים בקנה אחד עם כוונת המחוקק העומדת מאחורי הפקודה. הנאשם נשאר במקום, העריך את המצב והשאיר את המתלוננת בהשגחת חברתה בקרבת מקום. פסק דין זה משקף שיקול דעת זהיר של השופט בראיות ובעדויות שהוצגו בבית המשפט, והוביל להרשעה באישומים הפחותים של איום והתנהגות פזיזה/רשלנית. פרשנותו של השופט לאירועים מדגישה את חלקה של המתלוננת באירוע ואת הנסיבות הספציפיות הסובבות אותו.