בש"א 57509-02-22

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לתביעה שהגיש תובע שבבעלותו 20% בנכס כנגד שני נתבעים שהם דיירים מוגנים ומחזיקים ב-80% הנותרים בנכס. התובעת ביקשה לשנות את דמי השכירות מהסכום ששולם לפי סעיף 52 לחוק הגנת הדייר לדמי שכירות חינם. תחילה קבע בית המשפט כי לתובע אין מעמד להגיש את התביעה, שכן שינוי דמי השכירות ממוגנים לחופשיים מחייב הסכמה של כל בעלי הנכסים לפי סעיף 30 לחוק המקרקעין, שהתובע לא הצליח להשיג. בית המשפט דחה גם את טענת התובעת לפסיקת דמי שכירות לפי סעיף 57 לחוק הגנת הדייר, המאפשר הערכה מחדש של דמי השכירות במקרים מסוימים, שכן התובעת לא הוכיחה כי מתקיימת איזו מהנסיבות המנויות בסעיף זה. בנוסף, בית המשפט טען כי גם אם התביעה הייתה מתקבלת, דמי השכירות היו נותרים ללא שינוי בשל דמי השכירות המקסימליים על פי החוק. השופטים דחו גם את הטענה כי עסקיהם של הנתבעים נופלים תחת תקנות הפטור, דבר המצדיק גם הערכה מחודשת של דמי השכירות, שכן נתבע אחד היה סוכן ביטוח, והשני, עוסק ברפואה משלימה, לא התאים לקטגוריות המפורטות בתקנות. בסך הכל נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבעים 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.