ע"פ 292/82

תקציר

המערער במקרה זה נשפט והורשע שלא בפניו על ידי שופט תעבורה בעבירה על תקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, שעניינה חריגה מהמהירות המותרת. השופט גזר על המערער 12 חודשי פסילת רישיון נהיגה וכן הפעיל שלושה עונשי פסילה קודמים על תנאי, שתוצאתם פסילת רישיון לשלושה עשר חודשים. עם זאת, השופט לא הפעיל פסילה על תנאי רביעי. בהמשך ביקש המערער לבטל את פסק הדין, ובית המשפט נעתר לבקשה זו. אך משחודש הדיון, ביקש בא כוח המערער מהשופט לפסול את עצמו, בהסתמך על הבעת דעה קודמת של השופט על עברו הנהיגה של המערער ועל האפשרות שהדבר ישפיע על זכותו של מרשו למשפט הוגן. השופט דחה את הבקשה, מה שגרם למערער להגיש ערעור. בית המשפט העליון קבע כי אמנם מעורבותו הקודמת של השופט בתיק לא בהכרח פסלה אותו מלדון במשפט, אך עדיף, כדי למנוע כל תפיסה של משוא פנים, ששופט אחר ינהל את התיק. בית המשפט הדגיש כי הוא בוטח ביכולתו של השופט המקורי להישאר חסר פניות, אך הכיר בחשיבות של הבטחת מראית פני הצדק. עוד הובהר בפסק הדין כי אין מניעה משפטית ששופט ידון במשפט לאחר ששקל בעבר צו מעצר או בקשה לשחרור בערבות באותו מקרה. יתר על כן, בית המשפט ציין כי הערתו של השופט בנוגע לתחולה האפשרית של הפסילה המותנית הרביעית הייתה הסבר ענייני למצב המשפטי ולא איום. בסופו של דבר, קיבל בית המשפט העליון את הערעור והורה על העברת התיק לשופט אחר כדי להבטיח את נוחות המערער ואת תפיסת הצדק.