ע"א 3778/94

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על החלטת שופטת שלא לפסול את עצמה מתיק בשל משוא פנים לכאורה. המערער, המצוי בהליכים משפטיים ממושכים מזה כ-19 שנה, ביקש לפסול את השופטת מן הטעם שהביעה בעבר דעה על אישיותו ועל סיכויי תביעתו הנוכחית. בית המשפט העליון דחה את הערעור בנימוקים של שני נימוקים. ראשית, המערערת לא העלתה את טענת הפסילה במועד. על פי התקנות הפרוצדורליות הרלוונטיות, טענה כזו צריכה להיעשות מיד עם היוודע עילת הפסילה. במקרה דנן, המתין המערער כחודש וחצי לאחר שנודע לו על העילה הנטענת, שהיה שיהוי ארוך מדי. שנית, בית המשפט מצא כי לא קיים חשש ממשי למשוא פנים מצד השופט. החלטתה הקודמת של השופטת, שהביעה מורת רוח מהתנהלותו של המערער כבעל דין, לא הצביעה על כך שהיא שקלה מראש לגופה של תביעתו הנוכחית. שני המקרים, אף שהם חולקים רקע עובדתי משותף, עסקו בעילות תביעה שונות. החלטת השופט לדחות את התביעה הקודמת הייתה פרוצדורלית באופייה ולא שיקפה את מהותה של התביעה הנוכחית. יתר על כן, פרשנותו של המערער לעמדת השופט הייתה מוטעית; אמונתה כי יש להתייחס לתיקים כאל מקרה אחד לא רמזה על נטייה לדחות את התביעה הנוכחית. המבחן למשוא פנים שיפוטי הוא אובייקטיבי, והמערער לא הצליח להוכיח אפשרות סבירה שהשופט לא היה מסוגל לנהל את התיק באובייקטיביות הנדרשת. הבעת אי שביעות רצון מהתנהגותו של בעל דין אינה נדירה ואינה מובילה אוטומטית לפסילה, במיוחד כאשר השופטת הבהירה כי קביעותיה הקודמות התבססו על שיקולים פרוצדורליים בלבד.