בע"מ 6046/18

תקציר

פסק הדין מתייחס בעיקר לסוגיה המורכבת סביב השימוש בזרעו של אדם שנפטר לצורך הולדה, דווקא כאשר אין הסכמה ברורה ומפורשת או צוואה ביולוגית שהותיר אחריו המנוח. פסק הדין מחזק כי על מבקש רשות ערעור להוכיח עניין בעל חשיבות ציבורית או כללית מעבר לאינטרסים אישיים. האתגרים המשפטיים האחרונים נובעים מההתקדמות הטכנולוגית בתחום הפריון, המחייבת מסגרות משפטיות רגישות בשל השלכות מוסריות וחברתיות. המקרה הנדון נסוב סביב השאלה האם ניתן להשתמש בזרע של גבר שנפטר כדי להפרות אישה שלא הייתה בת זוגו הקבועה בעת מותו. בית המשפט המחוזי פסק תחילה בנסיבות חריגות, והצביע על רצונו המשוער של הגבר בהולדה לאחר מותו. עם זאת, בית המשפט הדגיש את הצורך בראיות ממשיות לקיומו המשוער של המנוח כדי לאפשר שימוש כזה, בהתאם לתקדים שנקבע בפרשת העבירה ולהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, המניחה כי רצונו של נפטר להרות יוגבל לבן זוגו, אם יהיה לו כזה בעת הפטירה. פסק הדין בוחן גם פרשנויות משפטיות חלוקות ומוסכמות בין השופטים, ובסופו של דבר שומר על העיקרון לפיו בהיעדר סימנים ברורים או רצון מפורש של המנוח, בקשות כאלה אינן עולות בקנה אחד עם הזכויות והרצונות המשוערים של בן הזוג על פני צדדים אחרים, לרבות הורים. בפסק הדין נטען כי אין להקל ראש במשאלות ההמשכיות ויש לבסס אותן היטב. הערעור הסתיים באישור זכויותיו הבלעדיות של בן הזוג על הזרע בהיעדר ראיות סותרות מפורשות, המשקפות פערים חברתיים וחקיקתיים רחבים יותר שטרם טופלו.