עת"מ 28180-02-20

תקציר

פסק הדין דן בבקשת העותרים לערר על החלטת ועדה מחוזית בדבר אישור תכנית לפרויקט בנייה. הבקשה נדחתה על ידי יו"ר הוועדה המחוזית והעותרים הגישו עתירה לבית המשפט לערער על דחייה זו. בית המשפט בוחן את המסגרת המשפטית למתן רשות ערעור למועצה הארצית ומוצא כי בקשת העותרים אינה עומדת בקריטריונים שכן היא אינה מעלה סוגיות בעלות השלכות ציבוריות רחבות או חשיבות עקרונית. בית המשפט מציין כי טענות העותרים מתמקדות בעיקר לגופה של החלטת הוועדה המחוזית ואינן מתייחסות לדחיית בקשתם למתן רשות ערעור. עם זאת, בית המשפט עובר לבחון לגופה של העתירה ולא מוצא פגמים מנהליים או פגמים בהליך קבלת ההחלטות בוועדה המחוזית. בית המשפט מדגיש כי הוא אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתן של רשויות התכנון ומכבד את שיקול דעתן המקצועי של רשויות אלה. העותרים טענו כי היה על הוועדה המחוזית לאמץ חלופה תכנונית אחרת וכי ההחלטה אינה מנומקת, אך בית המשפט מוצא כי החלטת הוועדה התבססה על שיקולים תכנוניים ראויים והייתה מנומקת דיה. יתר על כן, בית המשפט מגיע למסקנה כי החלטת הוועדה המחוזית להפריד את הליך התכנון לשני שלבים - ראשית התמקדות בהיבטים תכנוניים והותרת סכסוכים קנייניים להכרעה מאוחרת יותר של הוועדה המקומית - הייתה בסמכותה ולא היוותה פגם. בית המשפט דוחה גם את טענות העותרים בדבר הכדאיות הכלכלית של התכנית ואת ההתעלמות הנטענת מהוראות מינהל התכנון, וקובע כי החלטת הוועדה המחוזית התבססה על שיקולים תכנוניים ראויים. ככלל, בית המשפט אינו מוצא עילה להתערב בהחלטת הוועדה המחוזית ודוחה את העתירה תוך פסיקת הוצאות למשיבים.