ע"פ 70982/06

תקציר

הכרעת הדין האמורה היא ביחס למקרה בו הורשע המערער, אשר וייס, באיומים על עפרה זלצר. וייס הודה באשמה. הערכאה הנמוכה יותר, בית המשפט בדלמטה, הרשיעה אותו על סמך עדויותיהם של זלצר ושל המאבטח נתנאל רודה, שוייס אמר לו את ההצהרה המאיימת. על פי העדויות, וייס הגיע למשרדי מחלקת השיקום ברחובות והחל לצעוק ולקלל את זלצר, תוך שהוא מאשים אותה בכך שאינה מעניקה לו את זכויותיו המגיעות לו בכל הנוגע לטיפול רפואי. כשזלצר עזב כדי להימנע מהטרדותיו, אמר וייס למאבטחים כי ישלם לאנשים שילכו לביתה ויכה אותה. הן זלצר והן המאבטח העידו כי ראו באמירה זו איום ממשי. וייס ערער על ההחלטה וטען כי דבריו נעדרים את היסוד הנפשי הנדרש לעבירת האיומים, שכן הוא לא התכוון להפחיד או להקניט את זלצר, והוא לא היה מודע לנוכחותה בעת מתן ההודעה. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את ערעורו וקבע כי מילות האיום כוונו כלפי זלצר, שגם שמעה אותן, וכי סביר שהיא תראה בהן איומים. היסוד הנפשי בא על סיפוקו, שכן היה ברור שווייס התכוון להפחיד את זלצר. יתר על כן, לא היה צורך שווייס ידע שאיומיו כלפי זלצר מומשו, כל עוד הצד המאוים ספג את המילים המאיימות, במקרה זה זלצר עצמה. עוד קבע בית המשפט העליון כי עבירת התנהגות, כגון איומים, אינה מחייבת כוונה להשיג תוצאה מסוימת, אלא די בשאיפה להפחיד או להקניט אותה. לפיכך, התקיימו כל רכיבי עבירת האיומים במקרה זה. עם זאת, בית המשפט העליון מצא בעיה אחת עם גזר הדין של הערכאה הנמוכה יותר. מאחר שבית המשפט גזר על וייס מאסר בפועל, הם לא היו מוסמכים להוציא צו מבחן. לפיכך בוטל צו המבחן, אך יתר העונש נותר על כנו.