עמ"נ 50682-04-18

תקציר

חוק הכניסה לישראל מסדיר את אשרות הכניסה ורישיונות השהייה המוענקים למי שאינו מחזיק באזרחות ישראלית או באשרת עולה. זה נתון לשיקול דעתו של שר הפנים לתת רישיונות ישיבה, ואין למבקש זכות חוקית לכך. שיקול הדעת המיניסטריאלי הוא נרחב, ומשמעות הדבר היא שהביקורת השיפוטית על החלטות אלה מוגבלת בהיקפה. במקרה דנן, המערערת, אזרחית זרה, שהתה בישראל ללא היתר במשך מספר שנים וערערה על החלטת הרשויות לשלול את מקום מגוריה מטעמים הומניטריים. הטענות העיקריות שהעלתה המערערת היו כי המשיבה פגעה בזכותה להליך הוגן בכך שלא גילתה מסמכים מסוימים, כי חל שיהוי מופרז בטיפול בעניינה, כי היו לה קשרים קרובים יותר לישראל מאשר ארץ מוצאה, וכי עומדת לה זכות להישאר בארץ בשל מצבה הרפואי. עם זאת, בית המשפט מצא כי המשיבה פעלה באופן סביר ביחס לגילוי מסמכים, כי שהותה של המערערת בישראל ללא היתר נבעה במידה רבה מהזמן שלקח לצדדים השונים לבחון את עניינה לעומק, וכי קשריה עם ישראל לא עלו על קשריה לארץ מולדתה, בה התגוררו אביה ואחיה. גם מצבו הרפואי של המערער לא נמצא כסיבה משכנעת למתן מקום מגורים. ככלל, קבע בית המשפט כי החלטת המשיב סבירה ודחה את הערעור. למערער ניתנו 60 יום לעזוב את הארץ.