תמ"ש 43344-06-11

תקציר

מדובר בפסק דין בתביעת רכוש שהגישה תובעת כנגד נתבע, בן זוגה לשעבר, בטענה שהם ידועים בציבור ולכן יש לחלק את הרכוש שנרכש במהלך מערכת היחסים ביניהם שווה בשווה. התביעה משתרעת על פני שתי תקופות, 1994 עד 1999 ו-2000 עד 2007, במהלכן טען התובע כי חיו כידועים בציבור. בתקופה הראשונה מצא בית המשפט כי הצדדים אמנם חיו כידועים בציבור אך יחסיהם הרכושיים הוסדרו בהסכם. התובעת טענה כי ההסכם מתייחס רק למשמורת והסדרי ראייה, אך בית המשפט קבע כי הוא מכסה גם עניינים רכושיים. עוד טענה התובעת כי ההסכם בטל בשל התנהלותם של הצדדים לאחר מכן, אך בית המשפט דחה טענה זו, ולא מצא כל ראיה לדפוס התנהגות מתמשך ועקבי התומך בכך. לגבי התקופה השנייה, בית המשפט בחן האם הצדדים חיו כידועים בציבור והאם הם רכוש משותף. התובע טען שכן, ואילו הנתבע טען שלא, למרות שהתגוררו תחת אותה קורת גג. בית המשפט קבע כי המבחנים לקביעת ידועים בציבור הם עובדתיים וסובייקטיביים, בהתבסס על תפיסת בני הזוג את מערכת היחסים ביניהם. עדותו של התובע לא הייתה אמינה, ואילו עדותה של הנתבעת נמצאה אמינה. בית המשפט בחן את הנסיבות ומצא כי לצדדים חדרים נפרדים, לא היה להם חשבון בנק משותף, והתובעת קיימה קשרים רומנטיים עם גברים אחרים. הצדדים גם לא חלקו בכספים ושניהם ראו בדירה שנרכשה על ידי הנתבע בתקופה זו את רכושו הבלעדי. חוסר אמינותו של התובע והנסיבות הספציפיות הצביעו על היעדר כוונה לחלוק בנכסים. לפיכך, קבע בית המשפט כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ודחה את התביעה. כמו כן, נוכח התנהלותה של התובעת, האשמות שווא ושינוי גרסאות, הורה לה בית המשפט לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 30,000 ₪. השופטת סיימה את דבריה בדחותה את התביעה והדגישה כי קביעת שיתוף הפעולה בין הצדדים צריכה להתבסס על התנהלותם בפועל, שלא הצביעה על הסכמה כלשהי לשיתוף ברכוש.