ת"א 2157/05

תקציר

פסק הדין בתיק זה מנתח את אחריותן של עיריית תל אביב-יפו (הנתבעת מס' 1) ומבטא אריה חברה לביטוח בע"מ (הנתבעת מס' 2) לנזקי גוף שנגרמו לתובעת, גב' אולגה שלם. ליבת המחלוקת נעוצה בקביעת האחריות לתאונה וכימות הנזקים הנובעים ממנה. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **הוכחת רשלנות ועדות עד יחיד:** * הנתבעים ערערו על טענת התובעת בטענה כי עדותה בדבר קיומו של המפגע אינה מאומתת, והיא נופלת בגדר סעיף 54 לפקודת הראיות, המחייב בדרך כלל טעמים נוספים לקבלת עדותו של צד אחד. * בית המשפט, לעומת זאת, ציטט את *Rosenberg v. מלאכי*, הקובע כי אמון מוחלט בעדותו של צד יכול להספיק. באופן מכריע, בית המשפט זיהה את כישלונם של הנתבעים להציג ראיות, במיוחד את הוויתור שלהם על זימון עדים ואי זימון עובדי עירייה, כגורם משמעותי. השמטה זו נתפסה כמחזקת את דברי התובעת ומספקת "סיבה מספקת" לבית המשפט להסתמך על עדותה, בהתאם לעיקרון שנקבע ב-*Rosenberg v. מלאכי* על כישלונו של צד יריב עם המידע הדרוש להצגתו. * בית המשפט חיזק זאת עוד יותר בקבעו כי הימנעות הנתבעים מזימון עדים לסתור את טענת התובע בדבר המפגע, ותיקון המפגע לאחר מכן על ידי הנתבע מס' 1, שימשו כהודאה משתמעת בקיומו של המפגע. * בית המשפט התייחס גם לטענה כי התובע היה צריך לראות את המפגע, תוך שהוא מפנה ל-*עיריית קריית אונו נ' עיריית קריית אונו נ'. שחם* כדי להבהיר כי לא מצופה מהולכי רגל לצפות כל הזמן בקרקע. קיומו של המפגע, ולא אי הבחנת התובע בו, היה הבסיס למחדל העירייה. * **חובת הזהירות וההפרה העירונית:** * בית המשפט אישר את העיקרון לפיו על עיריות מוטלת חובת זהירות לתחזק מדרכות ולטפל במפגעים בטיחותיים, תוך עמידתן באותם סטנדרטים כמו אנשים פרטיים, תוך ציטוט *בוסקילה נ' עיריית ירושלים* ו*עיריית קריית אתא נ' אילנקו בע"מ*. * בית המשפט מצא כי הנתבע מס' 1 הפר חובה זו בכך שלא תחזוק את המדרכה, מה שהוביל לאבן ריצוף בולטת. תיקון המפגע זמן קצר לאחר התאונה נתפס כאישור לקיומו ולמודעות העירייה. * בית המשפט ציין גם את כישלונה של הנתבעת מס' 1 להוכיח כי נקטה באמצעים סבירים לזיהוי מפגעים בתחום שיפוטה ונמנעה מהצגת עדויות עובדים רלוונטיות, מה שתמך עוד יותר בקביעת הרשלנות. * בית המשפט יישם את "מבחן הציפיות" מ- *מלון רמדה שלום נ' אמסלם* ו-*שלמה וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש*, וקבעו כי היה על העירייה לצפות מראש את הסיכון הבלתי סביר לנפילה בשל מצב המדרכה. * **רשלנות תורמת:** * הנתבעים טענו לרשלנות תורמת משמעותית (60%) בהתבסס על השימוש היומיומי של התובע במדרכה. * טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט, ושוב הפניה ל*עיריית קריית אונו נ' שחם*. בית המשפט הדגיש כי לא מצופה מהולכי רגל לפקח כל הזמן על הקרקע וכי האחריות מוטלת על הגורם האחראי למפגע. * בית המשפט לא מצא סיבה לייחס לתובע רשלנות תורמת והדגיש כי המפגע שנגרם מאבנים משתלבות היה קשה להבחנה, ועדותו של התובע על כך שלא הבחין בה לפני הנפילה התקבלה. * **הערכת נזקים:** * **נכות תפקודית לעומת נכות רפואית:** בית המשפט הבחין בין נכות רפואית (כפי שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי) לבין נכות תפקודית. בעוד שלתובעת הייתה נכות רפואית מוכרת בשיעור של 5%, היא לא הוכיחה נכות תפקודית הפוגעת בכושר ההשתכרות שלה. * **אובדן השתכרות:** התובעת קיבלה את מלוא שכרה במהלך היעדרותה וחזרה לעבודתה מבלי לתבוע הפסד הכנסה. כתוצאה מכך, לא נפסקו פיצויים בגין אובדן השתכרות בעבר או בעתיד, במקביל לפסק דין שמחי ענבל נ' רוזן הראל*, בו נשלל פיצוי כושר השתכרות עתידי ללא הוכחת ליקוי תפקודי. * **כאב וסבל:** בית המשפט העריך את הפיצוי בגין כאב וסבל ב-20,000 ש"ח, בהתחשב בשבר, בגבס, בתקופת חוסר התנועה ובנכות הרפואית הקבועה, אך בשים לב להיעדר אשפוז, ניתוח או טיפולים פולשניים. * **החזר הוצאות:** בית המשפט הפחית את ההוצאות הרפואיות והנסיעות הנתבעות ל-1,000 ₪ בשל מסמכים לא מספיקים (קבלות לא ברורות, היעדר הוכחות לפיזיותרפיה) ואי תביעת החזר מהמוסד לביטוח לאומי בגין הוצאות אלה, למרות שמדובר בתאונת עבודה. * **סיוע צד ג':** תביעת התובעת לשירותי עוזרת בית התקבלה בחלקה, והפיצוי נקבע על 4,500 ₪. זה לקח בחשבון את הפציעה, תקופת אי הכושר והעובדה שהיא חיה לבדה, אם כי לא הייתה הוכחה למלוא הסכום. בית המשפט ציין את היעדר קבלות מעוזרת הבית ואת חוסר יכולתה של התובעת להמציא אותה. **חידושים משפטיים:** פסק הדין מיישם באופן חדשני את הפסיקה הקיימת כדי לתמוך בממצאיו לגבי הוכחות ואחריות. החידוש העיקרי טמון ביישום החזק של העיקרון שלפיו הימנעות הנאשם מהצגת ראיות או זימון עדים יכולה, כשלעצמה, לשמש חיזוק מספיק לעדותו של עד יחיד, במיוחד כאשר לצד שכנגד יש את האמצעים לסתור את העדות הזו. הדבר מחזק את הנטל הראייתי המוטל על הנתבעים במקרים בהם יש בידיהם מידע חיוני או שולטים באמצעי ההוכחה. כמו כן, פסק הדין מגדיר באופן ברור את ההבחנה בין נכות רפואית לנכות תפקודית בהקשר של נזקים, ומדגיש כי נכות רפואית לבדה אינה מתורגמת באופן אוטומטי לאובדן כושר השתכרות ללא ליקוי תפקודי מוכח.