ת"א 41340-12-11

תקציר

התובע, הסובל מתסמונת ויליאמס ומפיגור שכלי כתוצאה ממנה, טוען כי הנתבעים, הרופאים המטפלים והמוסדות הרפואיים, התרשלו במעקב אחר הריונה של אמו. לטענתו, לו היה ההיריון מנוטר כראוי, ניתן היה למנוע את לידתו. לגופו של עניין, התובע טוען כי הנתבעים היו צריכים לגלות במהלך ההיריון כי הוא סובל מתסמונת ויליאמס וליידע את הוריו על האפשרות לבצע בדיקת FISH, אשר הייתה יכולה להוביל להפסקת ההריון. הנאשמים סבורים כי המעקב היה תקין וכי לא ניתן היה לגלות את התסמונת במהלך ההיריון. עוד הם טוענים כי הבדיקה שהייתה זמינה באותה עת לגילוי תסמונת ויליאמס, בדיקת FISH, יכלה להתבצע במכוון רק כאשר היה חשד לתסמונת ספציפית, שלא הייתה קיימת במקרה זה. השופט פסק לטובת הנתבעים וקבע כי התובע לא הוכיח את הטענות כנגד הנתבעים. ראשית, באשר לטענה כי היה מקום להפנות את האם לייעוץ גנטי לפני בדיקת מי השפיר, קבע השופט כי על פי הראיות הרפואיות שהיו קיימות באותה עת, המלצה כזו לא הייתה קיימת. שנית, בנוגע לאקו לב עוברי קיבלה השופטת את עמדת הנתבעים כי תוצאות הבדיקה נכונות ואינן מצדיקות פעולה נוספת. שלישית, באשר לחשד לעיכוב גדילת העובר, קבע השופט כי האם הופנתה כראוי למרפאה להריונות בסיכון גבוה, והבדיקה שם לא הראתה עיכוב משמעותי בצמיחה. יתר על כן, השופט קבע כי גם אם היה עיכוב בגדילה, ייעוץ גנטי לא היה מוביל לפעולה כלשהי מלבד המשך הניטור, ובכל מקרה לא היה מביא לגילוי תסמונת ויליאמס, שכן לא היו סמנים חשודים לתסמונת זו בעובר. השופטת גם דחתה את הטענה כי היה על הרופאים להסביר להורים את כל הסיכונים האפשריים ולאפשר להם לבצע את כל הבדיקות האפשריות, וקבעה כי דרישה כזו מוגזמת ואינה אפשרית מעשית, ואף עלולה לפגוע בשירות הרפואי ובחולה. לסיכום, הדגישה השופטת כי התובע לא הצליח להוכיח את המרכיבים הנדרשים לטענתו כי היה על הנתבעים להעריך את הבדיקות באופן שונה, לבצע בדיקות נוספות או להציע לאם בדיקות נוספות, דבר שיכול היה להביא לגילוי התסמונת. לפיכך, התביעה נדחתה, ולא ניתן צו להוצאות בשל נסיבותיו הקשות של המקרה.