ת"א 1385/00

תקציר

התיק סובב סביב תביעה של התובעים להשבת קרקע שהופקעה מחזקתם או פיצוי בגין הפקעתה על בסיס שוויה הנוכחי. הקרקע המדוברת, הממוקמת בסמוך לצומת פי גלילות, הייתה במקור בבעלות אביהם של התובעים, אשר רכש אותה בשנת 1947 ולאחר מכן העביר אותה לילדיו (התובעים) ללא תמורה בשנת 1974. עם זאת, הוא הופקע על ידי הנתבעת (ככל הנראה ישות שלטונית) בשנת 1966 למטרות ציבוריות, כגון הקמת מסוף, כבישים ומבני ציבור. התובעים לא היו מודעים להפקעה עד לאחרונה, אז גילו כי הקרקע היא חלק מפרויקט נדל"ן רחב היקף. הסוגיה הראשונה אליה התייחס בית המשפט הייתה סמכות השיפוט, וקבע כי אין לו סמכות להורות על החזרת הקרקע, שכן סמכות זו נתונה לבג"ץ בלבד. לפיכך, בית המשפט יכול היה רק לקבוע האם התובעים זכאים לפיצוי ובאיזה שיעור. בית המשפט דן בהרחבה בדין החל, הקובע כי הפיצוי צריך להתבסס על שווי הקרקע בעת ההפקעה או פרסום הודעת ההפקעה. הנתבעת הציעה לפצות את התובעים בשיעור גבוה מהנדרש בחוק, אך התובעים סירבו. בית המשפט, שהכיר בעוול שבחוק הקיים, שיביא לפיצוי נמוך משמעותית, קבע בכל זאת כי הוא מחויב לחקיקה הקיימת. משכך, קבע בית המשפט כי התובעים זכאים לפיצוי על בסיס הערכים ההיסטוריים שנקבעו בעת ההפקעה, שעל אף היותם בלתי הוגנים לכאורה, היא הגישה המתחייבת בחוק. עם זאת, בית המשפט ציין גם את האפשרות לפצות את התובעים בשיעור גבוה יותר בהתאם להצעה החלופית של הנתבעת, דהיינו 6,250 ליי לדונם. סכום זה, כפול שטח הקרקע המופקעת העומד על 484 דונם, יניב פיצוי כולל של למעלה מ-1.5 מיליון שקל, תוצאה סבירה יותר בעיני בית המשפט. התובעים זכאים גם לריבית על סכום זה ממועד ההפקעה ועד התשלום בפועל. באופן משמעותי, על התובעים ליידע את הנתבע על העדפתם לפיצוי על פני השבת מקרקעין, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪. פסק הדין ניתן שלא בפניו, וההחלטה התקבלה ב-4 באפריל 2005.