רע"פ 1057/99

תקציר

המערער, שעלה לישראל בגיל שמונה עשרה, הורשע בהיעדרות משירות צבאי ללא רשות. למרות שבתחילה ציית לצווי הרישום והבדיקה הרפואית, נמנע מאוחר יותר מלהתייצב, דבר שהוביל להליכים משפטיים מכוח חוק השיפוט הצבאי. ליבת הגנתו של המערער הייתה כי צו הגיוס שהוצא לאחר תקופת השנתיים הקבועה בחוק אינו חוקי. עם זאת, בית המשפט העליון התייחס לפרשנויות משפטיות ותיקות המתירות גיוס לצבא מעבר לתקופה זו אם הפרט לא מילא אחר החובות הנדרשות, כמו בדיקות רפואיות. בית המשפט בחן האם שינויים בחוק שירות ביטחון, ובפרט בסעיף 12, השפיעו על פרשנות זו, והגיע למסקנה כי ההוראה שנועדה להילחם בהשתמטות משירות אינה גוברת על החוקים הקיימים המתירים גיוס מאוחר. פסק הדין הדגיש את האיזון בין האינטרס הציבורי בגיוס לבין זכויות הפרט מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תוך בחינת המידתיות ושיקול הדעת בהחלטות הגיוס. בסופו של דבר, טענות המערער לא שכנעו את בית המשפט לבטל את ממצאי בית המשפט הצבאי לערעורים, אשר הותיר את עונשו לשלושה חודשים בשל נסיבות אישיות. בנוסף, ציין בית המשפט את האתגרים המתמשכים בסעיף 20 לחוק שירות ביטחון, והציע תיקוני חקיקה אפשריים כדי להתאים את ההליכים המשפטיים למציאות העכשווית. הערעור נדחה, והמערער נדרש לרצות את עונשו.