עמ"ש 63721-07-19

תקציר

פסק הדין בתיק זה נסוב סביב סכסוך רכושי בין בן (המערער) לבין שתי אחיותיו (המשיבות) בעקבות מות הוריהן. בשנת 2013 ערכו ההורים צוואות נוטריוניות בהן הורישו את נכסי המקרקעין שלהם לבן עם פטירתם. עם זאת, לאחר מות האם, ביקש האב לפצות את הבנות על היחס המועדף של הבן בצוואה. פיצוי זה היה כרוך בהעברת דירה, שניתנה לבן במתנה על ידי הוריהם בשנת 2007, לבנות. העברה זו הותנתה בהתחייבותן של הבנות שלא לערער על צוואת האב משנת 2013, שהיטיבה עם הבן. ההסכם, שנחתם בין הצדדים, כלל סעיף בלתי חוזר המונע מהבן לחזור בו מהבטחתו ללא הסכמת אביו בכתב. הבן הפר התחייבות זו, מה שגרם לאחיות לבקש אכיפה. בית המשפט, בהסכמת השופטים, פסק לטובת המשיבים, ואישר את תוקפה של ההתחייבות ואת אופייה הבלתי חוזר. בפסק הדין מודגש כי המשיבים מילאו את חובתם בכך שלא התנגדו לרצון האב, בהתאם להסכם. בנוסף, היא דוחה את טענות הבן על התנהלותן המחפירה של אחיותיו ומפרשת את ניסיונו לחזור בו מהמתנה כנובע ממניעים כלכליים. השופטים הסכימו כי הוויתור של המערער וייפוי הכוח הבלתי חוזר משמעותם שהוא אינו יכול לחזור בו מהמתנה. ההחלטה דוחה גם את טענותיו הבלתי רלוונטיות של המערער בנוגע להתנהלותו הכלכלית של אביו ומדגישה כי התנהלות המשיבים עלתה בקנה אחד עם רוח התחייבותם. זאת ועוד, השופטים הסכימו כי החלטתו של בית משפט קמא בעניין ההוצאות שנפסקו למשיבים הייתה סבירה ולא ראו עילה להתערב. בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיבים, בסך 40,000 ₪. פסק דין מקיף זה, המבוסס על העובדות המוצגות והדינים החלים, מחזק את תוקפן של התחייבויות שניתנו ואת עקרון הקדושה החוזית.