ת"א 20528-01-12

תקציר

בפסק דין זה דן בית המשפט בשאלה האם ניתן לעקוף את סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המעניק חסינות להתבטאויות שנאמרו במסגרת הליכים משפטיים, באמצעות העלאת טענות בעילות משפטיות חלופיות כגון רשלנות. בית המשפט מציין כי אילו הוגשה התביעה לפי חוק לשון הרע, היא הייתה נדחית בשל ההגנות שמקנה סעיף 13(5). סעיף זה מגן באופן רחב לא רק על התבטאויות בבית המשפט אלא על כל הפרסומים הקשורים למשפט, ומונע תביעות לשון הרע בגין התבטאויות שנאמרו במהלך הליכים משפטיים. למרות שהמשיבים ביקשו לבסס את טענתם על רשלנות ולא על לשון הרע, דחה בית המשפט בתוקף ניסיון זה, תוך שהוא מפנה לפסיקה קודמת שאישרה את אופייה המוחלט של חסינות זו. בית המשפט הדגיש כי התרת תביעות ברשלנות או בעילה אחרת תפגע בכוונת המחוקק לאפשר ביטוי חופשי במהלך הליכים משפטיים ללא חשש להתדיינות משפטית. בית המשפט ציטט תקדימים רבים ודחה את טענות המשיבים, שכללו הסתמכות על מקרים לא קשורים שבהם ההקשר שונה. בית המשפט חזר והדגיש כי ההגנות שבסעיף 13(5) חלות ללא קשר לעילות המשפטיות הנטענות אם מהות התביעה היא לשון הרע שנעשתה בנסיבות מוגנות. בסופו של דבר, התביעה נדחתה על הסף, מתוך הכרה בכך שאין לחתור תחת הבחירה של המחוקק להעניק חסינות באמצעות מסגור משפטי יצירתי. המשיבים חויבו לשלם הוצאות משפט ושכר טרחה, המשקפים את ההימור הגבוה של התביעה הראשונית, אך הכירו בדחייה בשלב מוקדם.