סע"ש 60332-07-13

תקציר

התובע, נהג אוטובוס שעבד אצל הנתבעת למעלה משש שנים, טען כי הנתבעת לא פיצתה אותו באופן מלא בגין עבודתו בשעות הנוספות ועבודתו במנוחה השבועית. עוד טען כי הנתבע לא ביצע הפרשות ראויות לקרן הפנסיה שלו, ולא שילם לו את מלוא סכום דמי ההבראה, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים, דמי אש"ל ודמי לינה להם היה זכאי. בנוסף, טען התובע כי סכומים שונים נוכו משכרו שלא כדין, וכי על הנתבע להחזיר את הפיקדון שהפקיד כתנאי להעסקתו, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, שכן הוא נשמר על ידי הנתבע למעלה מחמש שנים. הנתבעת הכחישה את כל הטענות הללו וטענה כי התובע לא היה עובד ישר, ולכן לא היה זכאי לפיצויי פיטורים או דמי הודעה מוקדמת בעת התפטרותו. השופטים בחנו בקפידה כל אחת מטענות התובע לאחר שמיעת עדויות הצדדים. הם מצאו כי חישוביו של התובע בנוגע לתשלום שעות נוספות היו שגויים ואינם עולים בקנה אחד עם הסכם העבודה, והוא לא הביא כל ראיה שתתמוך בטענותיו. לפיכך, דחו השופטים את התביעה בגין עבודה ללא תשלום בשעות נוספות ובמנוחה שבועית. באשר להפרשות לפנסיה, הסכימו השופטים כי הנתבע היה צריך להפריש כספים משכר היסוד של התובע, אך טענת התובע הייתה כללית מדי ולא פירטה את התחשיבים, כך שלא ניתן היה לאמת אותה. עוד ציינו השופטים כי חלק מההפרשות שביקש התובע לא היו חייבות לו, ואחרות שולמו על ידי הנתבעת. כתוצאה מכך נדחתה גם התביעה להפרשות לפנסיה שלא שולמו. השופטים קיבלו חלקית את תביעת התובע לדמי הבראה, וחייבו את הנתבע לשלם 710 ₪, שכן משנת עבודתו האחרונה של התובע עלה כי הוא זכאי ל-2.92 ימי החלמה. עם זאת, השופטים דחו את תביעת התובעת לפדיון חופשה שנתית, וקיבלו את הרישומים שהציגה הנתבעת מהם עולה כי בפועל ניתנו לתובע ימי חופשה כנגד תשלום. בית המשפט דחה גם את התביעה לדמי חגים, מאחר שחישובי התובע לא היו מפורטים ולא התבססו על ראיות כלשהן. השופטים הסכימו עם הנתבעת כי חישובי דמי האש"ל ודמי הלינה של התובעת אינם ספציפיים וחסרי ראיות, ולכן גם טענות אלה נדחו. באשר לניכויים שלא כדין, קיבלו השופטים את טענת הנתבע כי כל הניכויים היו כדין והסכימו על ידי התובע. עוד ציינו, כי התובעת לא פירטה אילו ניכויים נוספים בוצעו מעבר לניכויי "המוסך" המוסכמים. השופטים קבעו כי הפיקדון ששילם התובע אינו מהווה בטוחה כהגדרתה בחוק, שכן היא לא נדרשה להבטחת משרתו של התובע או לקבלתו לתפקיד. לפיכך, נדחתה התביעה לפיצוי לדוגמה לפי חוק איסור קבלת בטוחות מעובד, וכך גם התביעה להפרשי ריבית והצמדה לגובה הפיקדון. לבסוף, בחנו השופטים את נסיבות התפטרותו של התובע ומצאו כי חלק מטענותיו מוצדקות, והנתבע לא השיב עליהן כראוי. הם הגיעו למסקנה כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים, שהסתכמו בסך 32,853 ₪ לאחר שקלול שכרה הקובע של התובעת ושנות עבודתה. בסופו של דבר הורו השופטים לנתבעת לשלם לתובע 710 ₪ בגין הפרש דמי ההבראה ו-32,853 ₪ פיצויי פיטורים, שניהם סכומים הנושאים הפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק. השופטים גם החליטו שלא לפסוק הוצאות משפט למי מהצדדים, והעניקו לשני הצדדים זכות ערעור על ההחלטה בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.