ע"א 13/81

תקציר

התיק סובב סביב חלקת אדמה בבעלות קבלן בניין ואדם נוסף. הקבלן רצה להרוס את הבית על הקרקע ולבנות דירות מגורים וחנויות. מאחר שהיחיד לא הסכים, תבע אותו הקבלן על פירוק השותפות ביניהם וחלוקת החלקה. עם זאת, שני הצדדים הגיעו להסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט. על פי הסכם זה, הקבלן יהרוס את הבית ויבנה דירה ליחיד באחד הבניינים החדשים בתמורה לזכויותיו במקרקעין. הדירה הייתה אמורה להוות פיצוי בגין הסכמתו של היחיד לבנייה ומכירה של יתרת הדירות על ידי הקבלן. הסוגיה שעמדה על הפרק הייתה האם עסקה זו חייבת במס ערך מוסף (מע"מ). בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיב (הקבלן), בקובעו כי העסקה אינה חייבת במע"מ. המערערת (מנהלת מע"מ) ערערה על החלטה זו לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי הערעור על החלטת מינהל מע"מ אכן אפשרי ויש לדון בו בזכות, שכן הוא מינהלי גרידא. לגופו של עניין, בחן בית המשפט את הגדרת "עסקה" לפי חוק מס ערך מוסף, הכוללת מכירת נכס או מתן שירות על ידי עוסק במסגרת עסקיו. העובדות המוכחות הצביעו על מכירת נכס, כאשר הקבלן, במסגרת עסקיו הרגילים, מכר דירה ליחיד בתמורה לרכישת זכויותיו בקרקע. בית המשפט הדגיש כי יש לבחון את העסקה לגופה, ובמקרה זה מדובר בעסקת מכר, למרות פרשנותו של השופט בערכאה נמוכה יותר. בנוסף, גם אם נקבל את פרשנותה של הערכאה הנמוכה יותר, עדיין יחול מע"מ כמתן שירות או כ"שימוש לצרכים אישיים". לפיכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור וקבע כי המשיב חייב בתשלום מע"מ בגין העסקה.