עמ"נ 52545-12-16

תקציר

הערעור מתייחס לדחיית ערעורו של מבקש מקלט על צו עיכוב הליכים, ולסירוב לפסוק לו הוצאות בעקבות התפתחויות פרוצדורליות. המערער, אזרח אריתריאה, הגיע לישראל מבלי שחצה את הגבול והגיש בקשת מקלט. הוא הושם ב"מרכזי מגורים" בזמן שבקשתו הייתה תלויה ועומדת. המערערת פנתה למשיב בבקשה לבטל את צו השהייה, אך לא זכתה למענה. לאחר מכן הוא פנה לבית הדין לעררים, שהציע תקופת שהייה קצרה יותר. המשיב הסכים לבחון מחדש את עניינו של המערער, והביא את בית הדין לעררים לראות את הערעור מיותר ולהציע את דחייתו. המערערת התנגדה וביקשה לקיים דיון, או שהמשיב יסכים שלא להוציא צווי עיכוב עתידיים, ולחילופין הגיש בקשה לחייב את המשיב בהוצאות. בטרם התקיים דיון, הקפיא המשיב את צו השהייה. בית הדין לערעורים דחה את הערעור על הסף. לאחר מכן עתרה המערערת לחייב את המשיב בהוצאות, ובית הדין לעררים דחה אותה, בנימוק של שינויים דינמיים במדיניות. המערערת ערערה על החלטה זו, וטענה כי מעשיו של המשיב היו תוצאה ישירה של ערעורו הראשוני וכי הפיטורים היוו נסיבה חריגה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור, וביקשה לפסוק הוצאות. עם זאת, השופט, לאחר שבחן את התיק, החליט שלא להתערב בהחלטת בית הדין לעררים, שכן היא סבירה ומבוססת על ההבנה כי הערעור מיותר בעקבות הקפאת צו השהייה. יתר על כן, מאחר שלא התקיים דיון ומעשיו של המשיב לא נבדקו, מוקדם היה לטעון שהמערערת זכתה בתיק. השופט גם בחר שלא לחייב את המערער בהוצאות, נוכח אופי הערעור. לפיכך, הערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים נדחה, ושני הצדדים היו פטורים מתשלום הוצאות בגין הליך זה.