סע"ש 42672-11-18

תקציר

הנתבעת טענה כי יש לבטל הסכם משנת 2003 עם התובעת, עובדת, בעילה של טעות, טעות נפוצה, הטעיה ותקנת הציבור. עם זאת, בית המשפט לא מצא טעם בטענות אלה. ראשית, הנתבע לא הצליח להראות כיצד התובע "הוביל" אותם לחתום על ההסכם או ניצל את מעמדו. תחת זאת, הראיות הראו את הערכתה של הנתבעת לעבודתה של התובעת לאורך השנים ולאשרורה את ההסכם בהתנהלות. שנית, לנתבעת היו הזדמנויות רבות לבחון את תנאי ההסכם אך בחרה שלא לעשות כן, ודינמיקת הכוחות היטיבה עם הנתבעת. שלישית, הנתבעת לא סיפקה ראיות מספיקות כדי לתמוך בטענותיה בדבר טעות או הטעיה נפוצה. פרשנות תנאי ההסכם עלתה בקנה אחד עם הנספחים והעדיפה את עמדת התובעת. זאת ועוד, טענת הנתבעת בדבר הטעיה במחדל לא הייתה משכנעת, שכן הזכויות המפורטות בנספחים היו ברורות ונבחנו על ידי באי כוח הנתבעת. בנוסף, טענת הנתבעת כי ההסכם לא נערך לא נתמכת, והפער הלשוני בין ההסכם לבין הנספחים אינו מהווה עילה מספקת לביטול. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעת כי ההסכם סותר את תקנת הציבור בשל מניפולציה לכאורה של התובע. הנתבעת לא הביאה ראיות לתנאי הפרישה שהוצעו לעובדים אחרים כדי להוכיח כי ההטבות של התובע היו חריגות. יתר על כן, ההסכם לא היה סודי, ולנתבעת היו המשאבים לבחון אותו לעומק. בית המשפט הדגיש כי ההסכם נבע מהצורך של הנתבעת בקיצוץ רוחבי בשכר, וכי מרבית הזכויות שהוענקו לתובעת התבססו על הסכמים קודמים. לבסוף, הנתבעת לא הוכיחה כי ההסכם לא אושר על ידי המוסדות הרלוונטיים, וניסיון להעלות סוגיה זו בשלב כה מאוחר מהווה חוסר תום לב. בית המשפט פסק לטובת התובעת, אישר את תוקפו של ההסכם משנת 2003 והורה לנתבעת לעמוד בתנאיו, לרבות תשלום לתובע סך של 642,602 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. כמו כן חויב הנתבע לשלם 72,968 ₪ בגין הפרשי פדיון חופשה, לצד שכר טרחת עורך דין בסך 35,000 ₪. פסק הדין אמור היה להיות מיושם בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, עם אפשרות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום.