דב"ע לה/4 - 2

תקציר

הערעור עוסק בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות בקשה לתשלום פיצוי להלנה בסך 19,375 ל"י ובמקום זאת לשלם 250 ל"י למערערת שפוטרה שלא כדין. המערערת חזרה לעבודה לאחר שזכתה בפסק דין הצהרתי שקבע כי פיטוריה בטלים, ושולם לה שכר מלא בגין התקופה בה לא עבדה, כולל פתק המציין זאת על פי פסק הדין. לא הייתה מחלוקת על עובדות המקרה. בפסק דינו של בית הדין האזורי נקבע כי סבר המעסיק כי המערערת פוטרה כדין, דבר שהביא לעיכוב בתשלום השכר, הייתה טעות בתום לב כנה וכי היו חילוקי דעות של ממש לגבי החוב שהצדיקו הפחתה או ביטול של פיצויי הלנה. בית המשפט הסכים עם ממצאי בית המשפט המחוזי וקבע כי יש לבחון חילוקי דעות על בסיס עובדות, ואישר את פסק הדין. בנוסף, מצא בית המשפט כי השכר בגין התקופה בה לא עבד המערער לא נלקח בחשבון בצדק כשכר ששולם במועד בשל טעות כנה, שנגרמה בין היתר בשל הסכמת המערערת לדחיית מועד התשלום. עוד קבע בית המשפט כי טעות כנה כוללת טעויות בדין, וכי התנהגותה של המערערת תרמה לטעות, הגם שלא הייתה לה כל כוונה לרמות. לבסוף, ציין בית המשפט כי חלק מהשאלות הנוגעות לתקופה הראשונה של אי התשלום, בדבר טיבם של פסקי דין הצהרתיים והגדרת התשלום המגיע, טעונות עיון נוסף, אך לא התייחס אליהן כיוון שלא נטענו בבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה, והמערער חויב לשלם 200 ל"י הוצאות.