ע"א 583/84

תקציר

נראה כי פסק הדין המדובר נסוב סביב מחלוקת חוזית הנוגעת למכירת נכס והשיהוי שבא בעקבותיה במסירת החזקה בנכסים הנמכרים לרוכשים. המחלוקת העיקרית סובבת סביב פרשנותם של שני סעיפים בחוזה. הסעיף הראשון נוגע לנסיבות בהן הרוכש יכול לתבוע פיצוי בגין איחור במסירת הנכס. החוזה מפרט סיבות שונות לעיכובים, כולל שיבושים בעבודת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, וכולל גם הוראה כללית בסופו. בית המשפט מפרש סעיף זה באופן רחב ומחליט כי כל הפרעה המנויה בחוזה נכללת בחלופה הכללית הסופית. הסעיף השני קובע כי איחור באספקה של עד 90 יום לא ייחשב כהפרת ההסכם. בית משפט קמא פירש זאת כך, שכל שיהוי העולה על 90 יום יהיה פטור מהגנות סעיף זה, אך ערכאת הערעור חולקת עליו. היא קובעת כי כל איחור העולה על 90 יום אינו מחויב בסעיף זה וכי הצדדים התכוונו לתקופת חסד זו כדי לתמרץ את המוכר להשלים את הבנייה בתוך פרק הזמן הנקוב. בית המשפט מוסיף ודן במהימנות עדויות העדים באשר למועד המסירה, ומוצא כי פסק דינו של בית משפט קמא, שהעדיף את עדות הקונים, צריך לעמוד בשל היעדר טעויות יסודיות. בנוסף, הערעור שכנגד, שטען כי הבניינים היו מוכנים מוקדם יותר מרגע שהרוכשים השתלטו עליו, נדחה. התוצאה הסופית היא שפסק הדין המקורי של בית המשפט קמא נשמר, תוך שינוי קל ביחס לתקופת החסד בת 90 הימים, המזכה את הרוכשים בדמי שימוש הולמים עבור תקופה זו. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי השופטים, כאשר השופט אילן מוסר את פסק הדין, אשר אמור להיות בהודעה לצדדים.