ע"א 143/55

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך בין משכיר לשוכר בנוגע לתשלום דמי שכירות. השוכר לא מסר שטרי חוב להבטחת דמי השכירות כפי שהוסכם בחוזה, ובמקום זאת הציע שטרות עם תקופת פירעון שונה. בעל הבית סירב לקבל זאת ודרש פינוי. התיק עבר מספר ערכאות, החל מבית משפט השלום, לאחר מכן ערעור לבית המשפט המחוזי ולבסוף הגיע לבית הדין לערעורים. פסקי הדין של הערכאות הנמוכות יותר היו חלוקים, כאשר רוב פסק בית המשפט המחוזי לטובת בעל הבית. התביעה התקיימה לפני חקיקת חוק הגנת הדייר 1955, והשאלה המרכזית שעמדה בפני בית הדין לערעורים הייתה האם לאור החוק החדש, צו פינוי יהיה צודק. ממלא מקום הנשיא הציע להחזיר את פסק הדין לבית משפט השלום למשפט חוזר בשל שינוי החקיקה, או לחילופין לבטל את צו הפינוי. השופט ויתקון הסכים עם האחרון, וסבר כי הפרת השוכר לא הייתה זדונית ולא נגרם למשכיר נזק ממשי. השופט גויטיין, לעומת זאת, חלק עליו וטען כי השוכר הפר במידה מספקת את ההסכם ואין להתעלם מזכויותיו של המשכיר. היא הדגישה כי אין להחיל רטרואקטיבית את החוק החדש כדי לשלול מהמשכיר את זכויותיו כפי שעמדו בעת המשפט. בסופו של דבר דחה בית הדין לערעורים את הערעור והורה לשוכר לשלם את הוצאותיו של המשכיר, ובכך פסק למעשה לטובת המשכיר.