ע"א 1003/99

תקציר

הערעורים בפני בית המשפט נובעים ממחלוקת בין חברת ביטוח לבין לקוחה, סבאח, בנוגע לפיצוי שישולם לאחר גניבת רכבו החדש של סבאח. סבאח החליף את האאודי שלו בסובארו ושילם עליה 9,500 שקל נוספים. במקביל, ביטח את הרכב בחברת הביטוח המערערת. ללא ידיעתו של סבאח, הרכב נגנב. כשסבח בירר את רישומו ואותנטיותו של הרכב לאחר שנגנב, גילה כי המסמכים מזויפים, וכי הרכב למעשה נגנב חודשים קודם לכן. חברת הביטוח סירבה לפצות את סבח על הגניבה, ובעקבות זאת תבע סבח הן את חברת הביטוח, על בסיס הפוליסה, והן את מדינת ישראל, בגין רשלנות. בית המשפט קמא פסק לטובתו של סבח נגד חברת הביטוח, אך דחה את תביעתו נגד המדינה. הן חברת הביטוח והן סבח ערערו על החלטת בית המשפט קמא. חברת הביטוח טענה כי היא אינה חייבת לשלם לסבח את שווי השוק של רכב דומה משום שלרכב הגנוב אין ערך כלכלי. בית המשפט חלק על כך, וציין כי חברת הביטוח לא בדקה את אמיתות הרכב בשום שלב וכי סבח לא היה צד לגניבה. בית המשפט הדגיש כי יש לפצות את סבח לפי שוויו הלגיטימי של הרכב, דבר שלא יעודד גניבת רכב. בית המשפט דחה גם את טענות חברת הביטוח בנוגע לבעלותו של סבח ולשווי הרכב בעת הגניבה. באשר לערעורו של סבאח, קבע בית המשפט כי למדינה חלה חובת זהירות כלפי אזרחים שמסרו פרטים שגויים, דבר שגרם לנזקו של סבאח. בית המשפט הגיע למסקנה כי אלמלא קיבל סבח מידע שגוי מהמדינה, הוא היה נמנע מלרכוש את הרכב הגנוב. לפיכך, אם תישמע חוות הדעת, ערעורה של חברת הביטוח יידחה, והם יהיו חייבים בהוצאותיו ובשכר טרחתו של סבח. ערעורו של סבאח יתקבל, והמדינה תידרש לפצות אותו ביחד ולחוד עם חברת הביטוח, יחד עם הוצאותיו. חברת הביטוח והמדינה לא היו גובות זו את הוצאותיה של זו. השופטת ר' יפה-כץ נתנה את פסק הדין, והשופטים ס' הנשיא י' פפר ונ' הנדל הסכימו עם ההחלטה.