ע"א 284/66

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב הסכם חברה בו הסכים המערער, מייסד ודירקטור, להלוות לחברה הלוואה ללא ריבית. המערערת לוותה את הכספים כדי להלוות לחברה ונגרמו לה הוצאות ריבית ניכרות. הוא טען כי הוצאות אלה צריכות להיות מוכרות לצורכי מס שכן הן נוצרו לצורך הפקת הכנסותיו מהחברה. בית המשפט המחוזי חלק על כך, והוביל לערעור זה. בית המשפט העליון, שאישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, הדגיש כי על מנת שהוצאה תהיה מוכרת לצורכי מס, עליה להיות בלתי תלויה בהכנסה שהיא שואפת לייצר ולהיכנס להליך הטבעי של רכישת הכנסה. במקרה דנן, הוצאות הריבית לא נחשבו רגילות ולא קשורות ישירות לשכרו של המערער, שכן הן נבעו מהלוואה שאינה קשורה להעסקתו. בנוסף, בית המשפט הבחין מקרה זה מתקדימים קודמים של עסקים, והדגיש כי הכנסותיו של המערער נבעו מעבודה ולא מפעילות עסקית. פעולות המימון, לרבות הלוואת כספים לחברה, לא נחשבו למיזם עסקי ולכן לא הצדיקו ניכויי מס. השופט ויתקון הגיע למסקנה כי הערעור לוקה בחסר ויש לדחותו, כאשר המערער נושא בהוצאות נוספות בסך 500 ל"י.