ע"א 1880/19

תקציר

במקרה הנדון, קבע בית המשפט המחוזי כי בעוד הצדדים המעורבים הסכימו לנהל משא ומתן על מיזם משותף, לא הושג חוזה מחייב מבחינה משפטית. לפיכך, נדחו טענותיה של שיר בדבר הפרת חוזה. בית המשפט מצא כי המחלוקות שגרמו לקריסת המשא ומתן היו כנות, והליגה לא פעלה בחוסר תום לב והסירה כל חובות פיצוי. עם זאת, הערעור התמקד בשאלה האם שיר יכולה לתבוע השבה על בסיס עשיית עושר ולא במשפט, בהתחשב בהשקעות שבוצעו לקראת המיזם המשותף. בדיקה זו כללה הערכה האם הליגה התעשרה ממאמציו של שיר ללא זכות חוקית בשל טעות חמורה של שיר בקבלת חוזה מחייב. עיקרי המחלוקת כללו השבה של עלויות השקעה ספציפיות כמו השבחת נכסים והוצאות שנגרמו לקבלת אישור ממשרד הבריאות. השופט אלרון הציע לשקול מחדש סוגיות אלה, והציע לחזור לבית המשפט המחוזי כדי לקבוע קשר סיבתי בין השקעותיה של שיר לבין האמונה המוטעית בקיומו של החוזה. בערעור, הדיונים התמקדו בשאלה האם מעשיו של שיר הונעו על ידי אינטרס אישי או על ידי האמונה המטעה של יצירת חוזה. הוחלט כי שיר תוכל לתבוע השבה באישור משרד הבריאות, אך לגבי טענות אחרות, שיר לא עמדה בתנאי ההתעשרות, שכן הפעולות נשאו מניעים של אינטרס אישי. בסופו של דבר נדחה ערעור הליגה, וערעורו של שיר נדחה ברובו למעט עניין אישור משרד הבריאות, שהועבר לדיון נוסף בבית המשפט המחוזי. שני הצדדים היו אמורים לשאת בהוצאותיהם.