דב"ע נו/5 - 18

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך בין חברה המספקת שירותי כוח אדם (המערערת) לבין עובדיה (המשיב), שעבדו כמתווכים בין המערערת ללקוחותיה. שכרו של המשיב כלל עמלה המבוססת על תקבולי המערערת מלקוחות שהפנה המשיב. פסק דין שניתן בעבר על ידי בית המשפט האזורי בתל אביב הורה למערערת למסור למשיבה חשבונות המפרטים את תקבוליה מלקוחות אלה. המערערת לא קיימה את פסק הדין, מה שהוביל את המשיב לפתוח בהליכי ביזיון בית המשפט. הערעור בפני בית המשפט נוגע לשני פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בתגובה לביזיון בית המשפט: האם ניתן לאכוף את פסק הדין בדרך של הוצאה לפועל והאם המערער אכן החזיק את בית המשפט בביזיון בכך שלא ביצע את פסק הדין כדין. בית המשפט פותח בהתייחסות לנאותות הליך ביזיון בית המשפט. מסקנתה היא כי צו גילוי החשבון הוא מעשה אישי שלא ניתן לבצעו מטעם המערערת. לכן, הליך ביזיון בית המשפט הוא המנגנון המתאים לאכיפת פסק הדין. לאחר מכן, בית המשפט בוחן את התשתית העובדתית לתביעת ביזיון בית המשפט, תוך התמקדות במעשה (actus reus) הנדרש על פי צו בית המשפט. היא מפרשת את הצו באופן סביר ולטובתו של המערער בשל ניסוחו המעורפל. בית המשפט מגיע למסקנה כי הבנתו של המערער את הצו, שהיה כרוך בהגשת דיווחים לרשויות מע"מ, הייתה סבירה. הואיל וקיימות פרשנויות סבירות רבות לצו, ופרשנותו של המערער היא אחת מהן, מוצא בית המשפט כי המערער לא החזיק עובדתית את בית המשפט בביזיון. כמו כן, נדון היסוד הנפשי (mens rea) הדרוש לביזיון בית המשפט. בית המשפט מציין כי ביזיון בית המשפט הוא הליך מעין פלילי, הדורש כוונה או לפחות רשלנות מצד המערער. עם זאת, מאחר שבית המשפט קבע כי אין בסיס עובדתי לביזיון, הדיון ביסוד הנפשי הופך למיותר. בסופו של דבר, הערעור מתקבל, ובית המשפט פוסק לטובת המערער. המשיב חויב לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.