ב"ל 2976-03-13

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה לתשלומי ביטוח לאומי שהוגשה על ידי תובע נכה שנפגע בילדותו. התביעה הוגשה כנגד המוסד לביטוח לאומי ("הנתבע") לתשלום רטרואקטיבי של קצבת ניידות והטבות נוספות שהתובע טען כי הוא זכאי לקבל. הנתבע טען כי התביעה חסומה בזמן תחת תקופת ההתיישנות החלה על תביעות ביטוח לאומי. בית המשפט קבע כי תביעת התובע אכן התיישנה. נקבע כי התובע לא הגיש כל תביעה לנתבע קודם לבקשתו בשנת 2012, שהגיעה שנים לאחר קבלת ההחלטות בדבר תגמוליו. בית המשפט קבע כי תקופת ההתיישנות החלה במקרה זה קבועה בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, אשר מחייב הגשת תביעות בתוך 12 חודשים מיום שקמה עילת התביעה. בית המשפט דחה את טענת התובע כי בקשתו אינה "תביעה לגמלה כספית" אלא בקשה להבהרה וחישוב תגמולים, וקבע כי אפיון בקשתו על ידי התובע היה ניסיון לעקוף את תקופת ההתיישנות. יתר על כן, בית המשפט מצא כי גם אם תביעתו של התובע לא הייתה נדחית לפי חוק הביטוח הלאומי, היא עדיין הייתה חסומה בחוק לפי חוק ההתיישנות הכללי, הקובע תקופת התיישנות של 7 שנים, ולא חלו חריגים לתקופה זו. עוד ציין בית המשפט כי בכל מקרה, התובעת לא תוכל לקבל תשלומים רטרואקטיביים מעבר לשנה, בהתאם למדיניות הנתבעת, המחייבת. לפיכך, תביעת התובעת לתשלומים רטרואקטיביים נדחתה במלואה, גם משום שלא הייתה עילת תביעה כנגד הנתבע השני, ובנוסף, היא התיישנה. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים, ונמסר להם כי הם יכולים לערער על ההחלטה לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מיום קבלתה.