עת"מ 10530-10-18

תקציר

העותר, יורש עיזבונו של נסים כהן ז"ל, הגיש עתירה מנהלית בה ביקש מבית המשפט לקבוע כי חוב הארנונה שחב המנוח ייחשב כמיושן, כי המשיב יפסיק את הליכי הגבייה כנגד העיזבון וכי תיק ההוצאה לפועל נגד המנוח יעוכב. העתירה מתייחסת לחובות ארנונה שנצברו בין מאי 2000 לאפריל 2003 בגין עסק בבעלות המנוח. המשיב, העירייה, פעל לגביית החוב מהעיזבון, לרבות רישום שעבוד ומינוי כונס נכסים לזכויות המנוח בדירת מגורים שבבעלותו. העותר טען כי המשיב לא פעל לגביית החוב במשך 10-13 שנים וכי קיימת התיישנות על החוב. עוד טענו כי המנוח היה נכה ולא הבין את החוב ואת דרישות המשיב. המשיב טען, לעומת זאת, כי לעותרת אין מעמד וכי פעולות הגבייה שלה היו חוקיות וחרוצות. בית המשפט דחה את העתירה מכמה טעמים. ראשית, נמצא כי העתירה התעכבה באופן משמעותי, ולעותר, כיורש, לא היה יתרון פרוצדורלי על פני המנוח מבחינת מועדי הגשה. שנית, בית המשפט קבע כי בעל הנכס הוא האחראי העיקרי לתשלום ארנונה, והעותר לא הביא ראיות מספיקות לכך שהמנוח כבר אינו הבעלים של העסק. בנוסף, מצא בית המשפט כי המשיב ניסה באופן עקבי לגבות את החוב, תוך שלילת טענת התיישנות. פעולותיה של המשיבה, לרבות רישומים, עיקולים ושעבודים, הוכיחו הליכי גבייה נמרצים. לבסוף, קבע בית המשפט כי יש להתייחס לכל טענה לזיוף או ניצול בעניין חוזה השכירות של העסק בתביעה אזרחית ולא בעתירה מנהלית. משכך, נדחתה העתירה, והעותר חויב בהוצאות משפט של המשיב בסך 10,000 ₪.