עמ"נ 5549-11-16

תקציר

פסק הדין דן בשלוש מחלוקות עיקריות. הראשונה נוגעת לשאלה האם יש לראות במספר נכסים חלקות גובלות, ובכך להיות זכאים לפיצוי לפי סעיף 197(א) לחוק הרלוונטי, למרות קיומו של אזור חיץ בין החלקות לבין גבול התכנית. אזור החיץ מתואר כמשולש המפריד בין החלקות לבין הקו הכחול של התוכנית. בית המשפט מסכים עם החלטת ועדת הערר כי יש לראות רק חלקות 262 ו-261 כגובלות, שכן רוחבו הממוצע של אזור החיץ הוא מטרים ספורים, כנדרש בפרשת ויטנר. רוחב החיץ הממוצע של החלקות האחרות, 256-260, הוא מעל 12 מטרים, ולכן אינן נחשבות גובלות. יתר על כן, החיץ אינו משמש בעיקר לתנועת כלי רכב, דבר שהיה מצדיק את הכללתו בחריג הכביש השכונתי הצר. המחלוקת השנייה נוגעת להגדרת "קרקע" הגובלת והאם המועד הקובע להגבלת הגבול הוא מועד אישור התכנית או מועד חתימת היו"ר. בית המשפט פוסק לטובת המשיבים בקובעו כי המועד הרלוונטי להתיישנות הוא אישור התכנית ולא חתימת היו"ר על הוועדה לתכניות דיור ציבורי. פרשנותם של המערערים אינה סבירה שכן היא מנתקת את יחידת התכנון מתחום התכנית. המחלוקת האחרונה נוגעת לסוגיות פרוצדורליות הקשורות לאיחור בתביעות או היעדר הוכחת זכויות במקרקעין המדוברים. מספר מערערים לא הגישו את טענותיהם במסגרת הזמן הקבועה, או לא הביאו ראיות לזכויותיהם בקרקע. בית המשפט תומך בהחלטת ועדת הערר לדחות טענות אלה, ומדגיש כי למערערים היו הזדמנויות רבות להשלים את ההליכים הנדרשים, וכי אישור התכנית הוא מלפני שש עשרה שנים, ולכן אין זה סביר להמשיך בהליכים במקרים ספציפיים אלה. ככלל, הערעור נדחה, והמערערים מחויבים בהוצאות משפט.