ת"א 11283/05

תקציר

הניתוח מתמקד בעקרונות המשפטיים ובחידושים הקשורים לחובת הזהירות, ההבחנה בין סיכונים סבירים לבלתי סבירים וחלוקת אחריות במקרים של בטיחות הציבור ותשתיות. **חובת זהירות וסיכונים סבירים לעומת בלתי סבירים:** * **חובת זהירות מושגית לעומת קונקרטית:** הפסיקה מדגישה כי קיומה של חובת זהירות מושגית על בעלי קרקעות או רשויות למנוע את כל המפגעים אינה השאלה המשפטית האופרטיבית. במקום זאת, ההתמקדות היא בשאלה האם חובת זהירות *קונקרטית* מתעוררת במקרה ספציפי. * **סיכונים טבעיים ורגילים:** בציטוט *ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש*, בית המשפט מדגיש כי חיי היומיום רצופים בסיכונים טבעיים ונורמליים הטמונים בפעילות האדם. לגבי "סיכונים סבירים" אלה, החוק, כעניין של מדיניות, אינו מטיל חובת זהירות קונקרטית למניעתם. דוגמאות כוללות מעידה בכביש או החלקה על רצפה רטובה בבית מרחץ. הרציונל הוא שחברה מוסדרת היטב לוקחת בחשבון את הסיכונים המובנים הללו. * **סיכונים חריגים:** הפסיקה מבחינה בין סיכונים סבירים לסיכונים *בלתי סבירים*. חובת זהירות קונקרטית מוטלת רק למניעת סיכונים בלתי סבירים. * **חידוש משפטי בהבחנה בין סיכונים:** החידוש טמון בניסוח השיפוטי של הבחנה זו. בית המשפט ב-*מלון רמדה שלום נ' אמסלם* מספק דוגמה מובהקת בכך שהוא מסווג שמן על רצפת המטבח כסכנה "חריגה", ולא כסיכון "רגיל" הקשור לפעילות במטבח. פסק דין זה מדגיש כי אופיו האינהרנטי של המפגע, ולא מיקומו, קובע אם הוא מהווה סיכון בלתי סביר. הפרספקטיבה המוסרית של דאגת החברה לשלמות הגוף היא גם גורם בזיהוי הסכנות החמורות הללו. **יישום למקרה של המכשול:** * **המכשול כסיכון בלתי סביר:** בית המשפט קובע כי המכשול המדובר - בור שנוצר בדריכה של מדרגה עקב רווח בין המדרגה למדרכה - אינו סיכון טבעי או רגיל. הוא מתואר כ"מכשול בולט וברור" ו"סיכון יוצא דופן שיש למנוע". זה עולה בקנה אחד עם העיקרון שסכנות כמו בורות או רווחים במסלולים הגורמים לנפילות אינן מקובלות במרחב ציבורי מתוחזק היטב. * **מניעת הסיכון:** בית המשפט מציין כי ניתן היה למנוע את התאונה באמצעים סבירים, במיוחד על ידי הבטחת מיזוג המדרגה לחלוטין עם המדרכה על פי התוכנית המקורית. זה מדגיש את העיקרון שחובת זהירות קמה כאשר ניתן למנוע מפגע באמצעים סבירים. **אחריות העירייה:** * **קיבולת כפולה של העירייה:** העירייה אחראית בתפקידה הכפול: כבעלים של הנכס וכרשות העירונית האחראית על ביטחון הציבור. * **חובת הזהירות של הבעלים:** כבעלים הרשום והממונה על הבנייה, לעירייה יש חובת זהירות כללית כלפי המבקרים בשטחה כדי למנוע סכנות. * **חובותיה הסטטוטוריות של הרשות המוניציפלית:** אחריות העירייה משתרעת על חובותיה הסטטוטוריות על פי פקודת העיריות, במיוחד בכל הנוגע לבטיחות ברחוב ומניעת תאונות. * **היקף הגדרת "רחוב":** חידוש משפטי מרכזי הוא הפרשנות של "רחוב" או "דרך" לא על ידי בעלות אלא על ידי שימוש ציבורי. ההגדרה כוללת כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או עובר בו. זה מרחיב את אחריות העירייה לכסות שטחים שאמנם עשויים להיות על קרקע פרטית, אך פתוחים לציבור ומשמשים אותו. * **חובות ספציפיות:** בית המשפט מצטט סעיפים בפקודת העיריות הנוגעים לפיקוח על סלילת רחובות, מניעת מכשולים ונקיטת אמצעי זהירות מפני תאונות. באופן מכריע, הוא מציין שחלק מהחובות הללו (מניעת מכשולים, אמצעי זהירות מפני תאונות) אינן מסויגות אם הרחוב הוא רכוש פרטי, ובכך מרחיבות את טווח ההגעה של העירייה. * **אחריות למפגע מבני:** בית המשפט מדגיש כי האופי המבני של המפגע הופך אותו בעיקר לאחריות הבעלים או המשכיר, ולא למפגע הנובע אך ורק מתחזוקה לקויה. * **מתן היתרים ותעודות:** תפקידה של העירייה כגורם המעניק היתרי בנייה, תעודות גמר והיתרי אכלוס יוצר נדבך נוסף של אחריות למניעת חסמים כאלה בתהליך האישור. * **אי הצגת ראיות:** כישלונה של העירייה לספק ראיות לבדיקות או לאמצעים להסרת מפגעים תומך עוד יותר באחריותה. * **תרומה למכשול:** האפשרות שהעירייה יצרה את המכשול בבניית המדרכה לאחר בניית המדרגות תורמת אף היא לאחריותה. **אחריות הנתבעים 1 ו-2 (השוכר):** * **חובת הזהירות של המחזיק:** כמחזיקי הקרקע המזמינים את הציבור לחצריהם, על הנתבעים 1 ו-2 מוטלת חובת זהירות מושגית ברורה. השאלה היא קיומה של חובה *קונקרטית* במקרה זה. * **חובת אימות גישה:** בית המשפט קובע כי על המחזיק לוודא את הגישה הנכונה לחצריו ולא להסתמך אך ורק על המועצה המקומית או המשכיר. זה מרמז על חובה פרואקטיבית להבטיח גישה בטוחה למוזמנים. * **אחריות למפגעים מבניים:** גם כדיירים ועם מפגע מבני, אופי פעילותם הציבורית ואחריותם לאורחים המוזמנים מחייבת אותם לדאוג להסרת מכשולים. ניתן להשיג זאת על ידי דרישת תיקונים מבעל הבית או העירייה או על ידי ביצוע תיקונים באופן עצמאי. * **ביצוע עבודות ניקיון:** העובדה שהנאשם 1 מבצע עבודות ניקיון ברחבה ובמדרגות מחזקת את תפקידו בשמירה על השטח ואת מודעותו למצבו. **חלוקת אחריות:** * **הבחנה בין אחריות:** בית המשפט מבחין באופן הגיוני בין אחריות על סמך מיקום המפגע - המדרגה (מתחם פרטי) והמדרכה (מתחם לא פרטי). * **חלוקת אחריות:** על העירייה מוטלת האחריות העיקרית (85%) בשל תפקידיה הרחבים כבעלים, ממונה וסמכות עירונית, לרבות תפקידה בתכנון, בנייה, רישוי ותרומתה הישירה לליקוי המבני. לנתבעים 1 ו-2 מוטלת אחריות פחותה (15%) כמחזיקי המדרגות, עם חובה להבטיח גישה ולטפל בסכנות בנקודות הגישה המיידיות שלהם. * **הודעה והקצאה של צד ג':** בית המשפט מפנה את הודעת הצד השלישי של העירייה למשרד השיכון. * **פרשנות הסכם ההעברה:** בית המשפט מנתח את הסכם ההעברה, ומציין כי בעוד שהוא העביר את האחריות על מתחמים מסוימים לעירייה, הנסיבות הספציפיות של מקום התאונה (העירייה כיזם) היו שונות. * **תפקידה של העירייה כיזמית:** הראיות מצביעות על כך שהעירייה הייתה הבעלים והממונה של הפיתוח והבנייה, כולל היתר הבנייה והיתר האכלוס, גם אם משרד השיכון היה מעורב בפיתוחים אחרים בשכונה. **אחריות משרד השיכון:** למרות טענות ראשוניות של העירייה בדבר אחריות משרד השיכון לפיתוח המדרכות, בית המשפט, לאחר בחינת הראיות והיעדר ראיות נגדיות מצד צד ג', מייחס 20% מהאחריות לפיתוח המדרכה לצד השלישי (משרד השיכון). * **חובות עירוניות בלתי מסויגות:** בית המשפט מבהיר כי גם אם לא בוצעה העברה פורמלית, חובותיה הסטטוטוריות של העירייה (רישוי, פיקוח, ניקיון רחובות, תיקון מפגעים) נותרו באחריותה ולא הועברו ליזם. **תקלה תורמת:** * **מבחן אשם תורם:** בית המשפט מיישם את מבחן "מידת האשמה", הבוחן את האשמה המוסרית ואת חומרת המעשים והמחדלים הן של הנפגע והן של המזיקים. * **היעדר אשם תורם:** נמצא כי לתובע אין כל אשם תורם. לא ניתן היה להבחין במכשול בקלות, במיוחד באור עמום. ציפייה סבירה היא שהמדרגות והמדרכות יהיו נקיות מפערים כאלה. המסלולים המגוונים של התובע למקום והאפשרות שלא נתקל במכשול הספציפי בעבר תומכים בקביעה זו. **נזקים:** * **הערכת נכות רפואית:** בית המשפט פותר את המחלוקת בין מומחים רפואיים על ידי מינוי מומחה מטעם בית המשפט. בסופו של דבר הוא קובע נכות רפואית לצמיתות בשיעור של 5% עקב התאונה, תוך התחשבות במצבו הקודם של התובע. * **נזק לא ממוני:** הפיצוי בגין נזק לא ממוני (כאב, סבל וכו') נקבע על סך של 35,000 ₪, בהתחשב בנכות, בנסיבות קודמות, בטיפולים, בפגיעה בתפקוד ובזמן שחלף מאז התאונה. * **אובדן רווחים בעבר:** לא יינתן פיצוי בגין אובדן רווחים בעבר עקב הוכחה לא מספקת. המשך עבודתו של התובע ושיפור השכר לאחר התאונה אינם מצביעים על הפסד מוכח. * **ניכוי מכושר השתכרות:** הניכוי מכושר ההשתכרות נקבע על 5%, בהתאם לאחוזי הנכות הרפואית. זה מכיר בהשפעה העתידית הפוטנציאלית של הפציעה, במיוחד בהתחשב במצב קיים, תוך הכרה בכך שהרווחים הנוכחיים לא פחתו. הפיצוי על כך מחושב ב-40,000 ₪. * **עזרה וסיעוד:** פיצוי בסך 5,000 ₪ מוענק עבור עזרה וסיעוד בעבר ובעתיד, מתוך הכרה בצורך בסיוע בשל הנכות הזמנית ואופי הפגיעה. * **הוצאות:** סכום של 3,000 ₪ נפסק עבור הוצאות, גם ללא קבלות, המעיד על הקצבה סבירה להוצאות שהוצאו. **סיכום הפרסים:** * סך כל הפיצוי לתובע הוא 83,000 ₪, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עו"ד. * העירייה אחראית ל-85% מסך הפסיקה, והנתבעים 1 ו-2 ל-15%. * הצד השלישי (משרד השיכון) מחויב לשלם 20% מהסכומים שנפסקו לתובע לעירייה, בתוספת חלק מהוצאות העירייה. מקרה זה ממחיש גישה שיפוטית יסודית לקביעת אחריות באירוע החלקה ונפילה, הבחנה קפדנית בין סיכונים רגילים לחריגים, הטלת אחריות על סמך חובות סטטוטוריות ובעלות ויישום עקרונות של סיבתיות ונזקים. החידוש המשפטי טמון ביישום המפורט של מסגרת חובת הזהירות על תשתיות ציבוריות ובחלוקת האשמה בין גורמים רבים המעורבים ביצירתה ותחזוקתה.