ת"א 10016-05-20

תקציר

התיק שלפנינו סובב סביב סכסוך בנושא הטבות פנסיה בין התובעת, נילי שץ, לבין הנתבעת, קיבוציה לשעבר. שץ עזבה את הקיבוץ בשנת 1993 וטענה כי היא זכאית לתשלומי פנסיה משלימים כאמור במכתב של משה רונן, נציג הקיבוץ. הקיבוץ טען מנגד כי מכתבו של רונן אינו מחייב וכי הפנסיה של שץ חושבה נכון על פי התקנות הרלוונטיות. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם התובעת זכאית לתשלומי פנסיה נוספים כפי שטענה. פסק הדין דן בהרחבה בפרשנות הסכם העזיבה שנחתם בין שץ לבין הקיבוץ. מסקנתה היא כי ההסכם לא כלל כל סעיף בוררות בנוגע לקצבת הפנסיה, ולכן מכתבו של רונן לא יכול להיחשב כפסק בוררות. המכתב גם נעדר מעמד מחייב, שכן הוא היה תפקיד חישובי בלבד שנקבע בהסכם העזיבה ולא שיקף את כוונת הצדדים. כמו כן, בית המשפט מצא כי יש לחשב את הפנסיה על פי התקנות שהיו בתוקף בעת עזיבתו של שץ - אשר קבעו את גובה הקצבה על בסיס השכר הממוצע במועד העזיבה - ולא על בסיס השכר הממוצע בעת התשלום, כפי שצוין במכתבו של רונן. הבסיס האחרון לא היה בהתאם לתקנות היציאה. למרות ההסכם בכתב, בית המשפט הכיר בכך שהתנהלות הצדדים לאורך השנים היוותה הסכם חדש. ואכן, הקיבוץ שילם לשץ מאז שנת 2002 פנסיה חודשית, המחושבת על פי התקנות שהותקנו לאחר עזיבתה ובשיעור גבוה מזה המגיע לה. בנוסף, החל הקיבוץ לשלם את הפנסיה חמש שנים מוקדם יותר מהקבוע בתקנות אלה. שתיקתו של שץ וקבלת תשלומים אלה ללא התנגדות במשך כמעט שני עשורים התפרשו כחריגה מההסכם המקורי וכהקמת הסכם חדש. לפיכך קבע בית המשפט כי יש לדחות את התביעה, שכן תשלומי הפנסיה השוטפים של הקיבוץ לשץ היו בהתאם להסכם מאוחר זה. עם זאת, בית המשפט החליט שלא להטיל על התובעת הוצאות כלשהן, בהתחשב בגילה המתקדם, תרומות העבר שלה לקיבוץ והימנעותו של הקיבוץ עצמו מלטפל בנושא קודם לכן.