עב"ל 1188/02

תקציר

בפסק דין זה התקבל הערעור, תוך שהוא הופך את ההחלטה הראשונית ביחס לטענת המערער לירידה בשמיעה עקב חשיפה לרעש במקום העבודה. בית המשפט מצא תשתית עובדתית לטענת המיקרוטראומה, שמלכתחילה התעלמו ממנה, בהתחשב בחשיפת המערער לרעש מתמשך ממכונות, כגון מכונות רנטגן וציוד שינוע, אשר יצרו רמות רעש של 72-74 דציבלים. למרות שרמות אלה נמוכות מהסף הרגולטורי של 85 דציבלים עבור אובדן שמיעה מוכר כתוצאה מרעש תעסוקתי, בית המשפט הכיר בכך שמיקרוטראומה יכולה להתרחש ברמות נמוכות יותר בהתבסס על תקדים קיים. בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתמקד אך ורק ברעש מפיצוצים, שהיו ספורדיים ולא הספיקו כדי לבסס מיקרוטראומה בפני עצמם. עדות המומחה הייתה מכרעת, כאשר בית המשפט העדיף את חוות הדעת התומכת במערער, בהתאם לפרקטיקה המשפטית המקובלת. חוות דעת מומחים נוספות, לרבות זו של רופא המוסד, ד"ר פרדיס מילוא, אישרו עוד יותר קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה של המערער לבין רעש במקום העבודה, תוך שלילת סיבות אפשריות אחרות. בהמשך לכך, הסתיים הערעור בהכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, וחייב את המוסד לשאת בהוצאות המשפט של המערער ובשכר טרחת עורך דין, בסך 5,000 ₪ בתוספת מיסים וריבית חלים.