ע"א 6295/95

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התמקד בסכסוך חוזי שעסק במכירת דירת מגורים בין בני משפחה, שם טענו המערערים כי החוזה נועד למראית עין בלבד ולכן בטל. המערערת מס' 1 הסכימה למכור את דירתה למשיבים 1 ו-2, שהם נשואים, אך הזכויות מעולם לא נרשמו על שמם, מה שהוביל לשורה של תביעות משפטיות וטענות בדבר אמיתות החוזה. המערערים טענו כי מטרתו היחידה של החוזה הייתה לסייע למשיבים לקבל הלוואה בנקאית במסווה של רכישת הדירה, ללא כל כוונה ממשית להעביר זכויות במקרקעין. בית המשפט המחוזי פסק בעבר נגד המערערים, וטען כי הכוונה להשתמש בדירה להבטחת המשכנתא אינה פוגעת בתוקפו של החוזה. עם זאת, בית המשפט העליון הפך החלטה זו, והדגיש כי החוזה אכן נועד למראית עין, וציין מספר סתירות ביניהן: לא הוחלפו כספים, החזקה לא הועברה והרישום התעכב עד לפרוץ סכסוך משפחתי. בית המשפט קבע כי הראיות לאי ביצוע והכרה פנימית בתכליתו השטחית של החוזה מדגישות את אופיו הבטל. משכך, הכריז בית המשפט העליון על חוזה המראה כבטל ומבוטל והורה על מחיקת הערת אזהרה שנרשמה לבקשתה של רות בנוגע לדירה. כמו כן חויבה רות בהוצאות שנגרמו למערערים.