ת"א 67707-12-20

תקציר

התיק נסוב סביב עסקת נדל"ן בה רכשו התובעים דירה אך גילו בדיעבד כי חלק ממנה הופקע על ידי ועדת התכנון המקומית. התובעים תבעו את המוכרים, את עורך דינם ואת שמאי המקרקעין שהיה מעורב בעסקה, טענו לרשלנות ודרשו פיצויים. השופטת פתחה את דבריה בתיאור שלושת מרכיבי הרשלנות המרכזיים – חובת זהירות, הפרת חובה ונזק – והדגישה כי היעדר נזק ממשי שולל את העוולה. במקרה זה, העובדות שאינן שנויות במחלוקת הראו כי התובעים היו מודעים למצב התכנוני של הדירה, לרבות ההפקעה, טרם חתימת הסכם הרכישה. לאחר מכן התעמק השופט בפרטי ההפקעה, והסביר כי היא בוצעה מכוח חוק התכנון והבנייה וקשורה באופן בלתי נפרד לתב"ע הרלוונטית, שלא הפקיעה את הבעלות בנכס. במקום זאת, היא רשמה אינטרס טובת הנאה לטובת הציבור. אינטרס הטבה זה, כפי שנקבע בתב"ע ואושר על ידי פרשנות הוועדה המקומית, לא איפשר לעירייה להיכנס או להשתמש בקרקע המופקעת ללא פינוי הדיירים והסכם עם בעלי הקרקע. לפיכך קבעה השופטת כי זכויות התובעים לא נפגעו ולא ייפגעו בעתיד. בנוסף, ציינה השופטת כי התב"ע העלתה את ערך הנכס על ידי הענקת זכויות בנייה נוספות. שיפור זה קיזז כל נזק פסיכולוגי שנטען על ידי התובעים, אשר כבר בא לידי ביטוי במחיר הרכישה. השופטת דחתה גם את טענת התובעים לנזק נוסף בנוגע להיתרי בנייה, שכן היא הועלתה בשלב הסיכום ונעדרה כל יסוד. לאחר שקבעה כי לא נגרם לתובעים נזק ממשי, הגיעה השופטת למסקנה כי יסודות הרשלנות לא התקיימו. עם זאת, השופט בחן את התנהלות הנתבעים ומצא כי לא עורך הדין ולא השמאי הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי התובעים. לפיכך, התביעה נדחתה במלואה, והתובעים חויבו לפצות את הנתבעים בגין הוצאותיהם ושכר טרחת עורכי דין.