עע"מ 5525/11

תקציר

בית המשפט דחה ערעור שערער על מדיניות הממשלה בנוגע לדו-קיום בין נצרת לנצרת עילית, והדגיש את החשיבות של שמירה על יחסים סבירים בין אזרחי ישראל היהודים והערבים. פסק הדין הדגיש את חוסר רצונו הכללי של בית המשפט להתערב במדיניות הממשלה אלא אם כן מתעוררות נסיבות חריגות, במיוחד בסוגיות חברתיות מורכבות כמו יחסי ערבים-יהודים. מדיניות הממשלה גובשה כדי להבטיח דו-קיום הוגן ולמנוע העתקת מוסדות ציבור מנצרת לנצרת עילית, דבר המשקף מאמץ לקידום שוויון. נבחנו עקרונות ההעדפה המתקנת, מהם עולה כי המדיניות נועדה למנוע את המשך הנטל על קבוצות מוחלשות ממילא, אם כי היו שראו בה שמירה על השוויון הקיים ולא העדפה מתקנת כשלעצמה. ההחלטה הדגישה כי לממשלה יש סמכות ליישם מדיניות כזו, תוך מתן אמון בשיקול דעתה תוך הקפדה על כך שפעולות אלה עולות בקנה אחד עם האינטרסים הציבוריים ועקרונות השוויון. כמו כן נדונו סוגיות סביב פרסום הנחיות הממשלה, שבסופו של דבר נקבע כי אמנם שקיפות רבה יותר היא אידיאלית, אך היעדרותה אינה פוגעת באופן מהותי בהליך המכרזי המדובר. פסק הדין אישר את דחיית הערעור, והורה למערערים לשלם שכר טרחת עורכי דין למשיבים, והדגיש כי מדיניות זו חיונית לשמירה על שוויון בין כלל אזרחי ישראל, לרבות ערבים ויהודים כאחד, בהתאם לזהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.