ת"א 1496/97

תקציר

פסק דין זה דן בתביעה אזרחית בין בנק לבין מספר נתבעים, בהם זוג נשוי, בנוגע להלוואה שנטל הבעל עליה חתמה האישה כערבה. ההלוואה נועדה לממן רכישת נכס הרשום על שם הבעל. הבנק תבע את הנתבעים להחזר ההלוואה, וכן סעדים נוספים לרבות סעד הצהרתי ופיצוי כספי, כאשר הבעל נמלט מהארץ לאחר שביצע מספר מעשים בלתי חוקיים לרבות זיוף. האישה טענה כי חתימתה על מסמכי ההלוואה זויפה ולחילופין כי לא קיבלה כל הסבר מהבנק לגבי מהות הערבות והשלכותיה. הבנק טען כי הסביר לאישה את תנאי הערבות וכי חתימתה אותנטית. עוד טען הבנק כי האישה אחראית לחוב מכוח החיים המשותפים וחלוקת הנכסים בינה לבין בעלה, למרות שנישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג. בית המשפט פסק לטובת הבנק וקבע כי הבנק פעל בתום לב וסיפק הסבר מספק לאישה לגבי מהות הערבות. עוד קבע בית המשפט כי חתימת האישה על מסמכי ההלוואה תקפה, שכן היא הבינה את השלכות הערבות ואף נהנתה מכספי ההלוואה שהוכנסו לחשבון המשותף של בני הזוג. עוד קבעה השופטת כי משטר חלוקת הנכסים חל על בני הזוג, כלומר האישה אחראית למחצית מחובו של בעלה לבנק. יתר על כן, השופטת הסבירה כי הבנק יכול לדרוש פירעון ישירות מהערב (האישה), מבלי לדרוש תחילה מהחייב (הבעל) למלא את חובתו, שכן הבעל נמצא מחוץ למדינה ונכסיו מנוהלים על ידי כונס נכסים. לפיכך חויבה האישה לשלם לבנק סכום של 429,455 שקל, בצירוף ריבית והוצאות משפט, ושכר טרחת עורך דין נוסף. השופט הכיר במצבה הקשה של האישה, שנותרה חסרת כל לאחר מעשיו הבלתי חוקיים של בעלה, אך הדגיש כי על בית המשפט לפסוק על בסיס עקרונות משפטיים, ולהותיר את שיקולי המצב הכלכלי להליכי הוצאה לפועל.