תמ"ש 14135-09-14

תקציר

פסק דין זה עוסק בשתי תביעות מזונות שהגישה אישה מוסלמית גרושה נגד בעלה לשעבר. התביעה הראשונה היא להחזר מזונות האישה והשנייה היא למזונות בנם הקטין של בני הזוג. בני הזוג נישאו על פי חוקי השריעה אך נפרדו לאחר זמן קצר. האישה טענה כי עזבה את הבית המשותף בשל אלימות בעלה ולכן זכאית למזונות. הגבר, לעומת זאת, טען כי האישה עזבה בשל סכסוך רכוש ולא הייתה נתונה לאלימות כלשהי. לפיכך, הוא סבר שהיא אינה זכאית למזונות. באשר לתביעת מזונות האישה, פסק השופט לטובת הגבר וקבע כי האישה לא סיפקה ראיות מספיקות לאלימות וכי מעשיה לא הצדיקו את מניעת כניסתו של הגבר לדירה המשותפת. לפיכך, התביעה נדחתה. בהמשך לתביעת המזונות, השופט הורה לגבר לשלם 1,350 שקלים עבור צרכיו של הקטין, לרבות הוצאות כלכליות, ביגוד, היגיינה והוצאות רפואיות. בנוסף, נדרש האב להפריש למגורי הילד, עד לסכום של 770 ₪, אם האם יכלה לספק חוזה שכירות לצד שלישי שאינו בן משפחה. סכום זה יגדל אם הוצאות האם לדיור יגדלו. השופט גם הורה לשני הצדדים לחלוק שווה בשווה את כל הוצאות הבריאות והחינוך הנוספות עבור הילד שאינן מכוסות בביטוח או באמצעים אחרים. פוטנציאל ההשתכרות של האב נקבע על 9,000 שקלים לחודש, והמזונות היו אמורים להיות משולמים עד הגיעו של הילד לגיל 18 או עד לסיום לימודיו התיכוניים. יתר על כן, השופטת ציינה כי מאחר שהאישה לא עדכנה את הגבר על לידת ילדם או על צרכיו, ולא נתנה לו הזדמנות להשתתף בהוצאותיו הראשוניות של הילד, הגבר פטור ממימון הוצאות אלה על פי הדין השרעי. שני הצדדים היו אחראים להוצאות המשפטיות שלהם בנוגע לתביעות אלה, שכן היקף ההתדיינות היה מזערי בהשוואה להליכים הרכושיים המתנהלים ביניהם. השופט אישר את פרסום פסק הדין, תוך השמטת פרטים מזהים.